חברים,המכתב הזה ריגש אותי עד דמעות

הרגשתי צורך פנימי עז לשתף אתכם

 

צטט: יפעת בן דרור 2009-04-15 12:35:53

מאיר היקר (מכתב למאיר אריאל ז"ל)

מאיר יקר:

היום מצאתי על הגוף של הבן שלי , יהלי, קרציה. די נבהלתי למען האמת...מיד הסרתי אותה מגופו וניקיתי אותו. אני לא צריכה לספר לך מה עלול לקרות מקרציה אחת מחורבנת...

בזמן האחרון אני חושבת עליך הרבה. ממש כמעט כל יום. וזה עוד לפני הקרציה. בהן צדקי.
(....תודה שאף פעם לא עלה בדעתך שמישהו יזכר בך בגלל קרציה)
אבל המחשבות עליך הלכו והתהוו להם עוד ימים רבים לפני הקרציה של היום.

זוכר איך נפגשנו בשיקשוק בפרדס חנה? היית שם עם דורי ועם תרצה שלך, ואני, בפעם הראשונה בחיי, עליתי על הבמה ושרתי שירים שלי. לא ידעתי שאתם נמצאים שם.

 אחר כך ערכו בינינו הכירות, וזכיתי לאמר לך שאתה גדול הכותבים בארץ."אין צורך, אין צורך" הנפת יד בביטול.
והחמאת על שיריי, שמאוחר יותר יצאו לאור לא מעט בזכותך ובזכותו של דורי בן זאב חברך היקר.
אבל עכשיו פתאום יש לי צורך. לאמר לך שוב, שהיית גדול הכותבים.(ואל תניף שוב את ידך בביטול....זה לא יעזור לך).

היום אני מבינה יותר מתמיד, שלא היית רק משורר, כותב, מוסיקאי, הוגה דיעות. היית סוג של נביא. לא נביא אמת,לא נביא שקר, לא נביא זעם, לא נביא ברכה. היית נביא של הוויה. נביא של "כאן ועכשיו".
של כל מה שפועם בארץ הזאת ובעמים היושבים בה. של כל מה שפועם בך וביקרים לך.

 

מאיר,
עכשיו יותר מתמיד, אתה חסר, למרות שלא הכרתי אותך היטב,  אלא רק חודשים ספורים לפני לכתך. לא מעט מחשבות הזויות יש לי על "מה היית אומר על מה שקורה לי עכשיו"

 מה היית חושב ואילו פנינים היית מייצר ממוחך החד והצלול, אם הייתי מספרת לך את מה שעובר בנהר החיים שלי.

מאיר יקר.....איך לאמר לך את זה......היצירה חיה ונושמת. רוקמת ופועמת.

 החיים, לא משעממים לרגע.

לפעמים אני מרגישה שיצרתי מפלצת...טוב...אולי לא מפלצת...אני אישה טובה, צדיקה. יצרתי ישות. סוג של קיום נוסף של עצמי, שמתנהל לו מעצמו, ואין לי בכלל שליטה עליו.

 

 

("איך לפעמים אני מתחלפת רוצים אותי מכאן רוצים אותי משם רוצים אותי!
מכאן משם מכל מקום רוצים אותי עכשיו רוצים אותי")

 

 

מאיר, מעניין איך היית אם היית כאן היום.

אם היית כאן עכשיו, אולי בכלל היית חוזר בתשובה, כמו רבים מחבריך האומנים? או שאולי היית נשאר בחיפוש, באותו החיפוש רק עם יותר תובנות? כך או כך, אתה צדיק בעיני
רק שתדע!

אני, גם אני בחיפוש. כולם בחיפוש. אנחנו דור של חיפוש. בכל פעם מוצאים עוגן כזה או אחר, ואוחזים בו. כי אתה יודע, גם דור החיפוש זקוק לעוגנים....
אני חושבת שאולי בכלל היית סוג של "משה רבינו" לפחות לעם הזה של היוצרים והכותבים. התווית לנו דרך, הלכת איתנו במדבר, (כולל לוחות הברית, כולל עגל הזהב)
הבאת אותנו אל הארץ המובטחת....אבל לא זכית להיכנס אליה.....
אין לי מושג למה אני מתכוונת כשאני כותבת שורות אלה. אבל אתה כבר בטוח תדע מה לעשות עם זה.

("איך לפעמים אני מתעלפת
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.

כל כוחי!!")

 

תגיד מאיר, גם אותך היה מעצבן כשבשעת כתיבתך היו מפריעים לך ומסיחים את דעתך? כל רגע מישהו אחר...הילד...הילדה....אמא בטלפון...אוףףף. אולי אני צריכה מיבדד כמו של אגי משעול. מקום להתבודד בו ולכתוב. מצד שני אהוד מנור ז"ל היה כותב באמצע הבית, באמצע הסלון, עם כל המשפחה, הילדים וההמולה מסביב.
ואני פעם נסעתי עד פריז כדי לכתוב, ולא יצא לי שם כלום. אפילו לא שורה אחת של שיר מזורגג.
איך אתה היית כותב? בשקט? בהמולה? מתבודד? מקיף את עצמך במשפחה?
שכחתי לשאול אותך. לא הספקתי.  האמת היא שפשוט התביישתי. מרוב הערצתי אליך.
מאז שהלכת, נשבעתי יותר לא לדחות מפגשים עם אנשים. לא להתבייש לדבר עם אנשים שאני רוצה לדבר איתם,
ובזכות ההחלטה הזאת, כבר היו לי כמה חיבורים מרתקים ומעניינים עם כמה אומנים שאני אוהבת מאד.

מאיר יקר, הכל בסדר, אל תטריד את מנוחתך השלווה באשר אתה. החיפוש שלי, של כולנו הוא שלב הכרחי בדרך שאנחנו עושים. למרות שלא ברור בדיוק מה אנחנו מחפשים. ויש גם רגעים לא פשוטים ידידי.
אתה מוזמן לבוא, לבקר בכל עת, בכל מימד שתבחר להופיע בו.
תמיד תתקבל כאן באהבה גדולה.

 

 

("איך לפעמים אני מתקלפת יושבה על הגדר יושבה חושבה אולי מחר אולי תבוא
יושבה על הגדר יושבה חושבה אולי מחר אולי תבוא -
בוא תבוא!")

 

שלך

בהערצה, תמיד

אני.

("איך לפעמים אני מתעייפת").....

(מעצמי)......
:-)