ריח טחב מחורר אותי, לעזאזל איפה אני, היד מקופלת מתחת לגב, אני מנסה לשווא לחלץ אותה, גם הגב מאובן, כשהושלכתי, אני מתחילה להיזכר, הייתי עטופה במפת השולחן השחורה, שיט, שאריות המזון דבוקות לכל פינה בגוף, טביעות הרוק התקשו על העור שנדבק לבטון הקופא באוויר הצונן, נשיקות קרח, לונדון בסוף הסתיו, איזה סתיו, לגמרי חורף, מה השעה בכלל. המרפק הולם בעוצמה מתגברת, השרירים ברגלים שהתפשקו שכחו את ייעודם, המפה מסובכת ביניהן, ריחות הקוויאר ומוס הסלמון מתמזגים בזיעת הפחד, מצטברים בכיפופי, מה אני עושה עכשיו?

נוצות קור אווריריות לוטפות אותי ברכות שיכלה להיות נעימה אם לא הייתי נארזת בשכבת קרח, אשכרה מוכרת הגפרורים, כוסאמו, לא זוכרת אם הסוף שלה היה טוב. קצת גפרורים שיצרבו לי את האצבעות הם כעת פסגת השאיפות, על מה המנוולת הקטנה התלוננה בכלל, אה נזכרתי, היא קפאה, עם חיוך וגפרורים שרופים, שיט, אני חייבת לצאת מפה, גם כשהגוף שלי לא זז המשהו המטורף שהניע אותי תמיד ממשיך לדהור, לכעוס עדיף על לפחד

העיניים מתרגלות לחשכה, אני במרפסת אוורור, מאלו המנקבות את הבירה הלחה ומזמינות להציץ בסחי שמצטבר מתחת לפני הרחוב. כל כך הרבה פעמים התקרבתי למעקות רטובים כדי לצפות ברפש הירקרק, מגלה חלונות תחתונים ובהם חתולים שמנים הנמתחים בשמות טפשיים כמו בלינדה או ג'יימס, למה לבנות מתחת לאדמה במדינה רטובה כל כך, כוסאימם של כל הארכיטקטים בממלכה המאוחדת, מי ימצא אותי עכשיו, האנגלים המיישירים מבט אל האינסוף וצועדים בארשת פנים של ממהרים לא יבחינו, וודאי שלא ינקפו אצבע, וזרים, איזה זר יגיע באמצע לילה מושלג לרובע מגורים צדדי? איזה רעיון היה זה להציע את עצמי כמגש חי דווקא בסעודת הרווקות של הארוסה של בן זוגי לשעבר? הכאב בעצמות מגבש בתקיפות את התובנה שכאקסית המיתולוגית, שהתנחלה בדו- קומתית שלהם לקראת החתונה הממשמשת, זה ממש היה טפשי, כולם אמרו, ואני לא הקשבתי. כרגיל.

. 

כל כך רציתי לתת לה באופן שיוערך על ידי חבורת האקסצנטריות הקוסמופוליטית שלה, שוב אותו בור, גם בשמחה של אחרים תמיד לבלוט לבלוט לבלוט, ומה עכשיו, להג מר לעג קר, אני עומדת לקפוא ברקב חלקלק ורק שטויות עולות לי בראש, אבל מה לעשות, התמחיתי בקטטות רחוב, עם שם של משוגעת ששוברת בקבוקים בפרצופים של עברינים ובודקת גבולות, אפילו בלונדון הספקתי, אבל גיבושי הישרדות זה לא אני, אני אוהבת את הנוחות שלי, ועם כל האלכוהול בדם לא נשאר מקום לשום אלתור. כמו שבויים שנזרקים לבורות נחשים ועקרבים. רק זה חסר לי, עקרבים לא אוהבים קור, גם נחשים לא. יש כמה יתרונות ללונדון. אולי יש עכבישים ארסיים שמתים על קרח? הכשה עדיפה על קפיאה? חרדות יכולות לחמם? כן, לא, אולי, מי יודע, טוב שאני לא צריכה להחליט, כשאגיע לגיהינום, בעוד כמה שעות, יתנו לי לקבל החלטות, עד אחרית הימים יהיה עלי לבחור בין אופציות, חדר 101 שלי, הכרעות ועקרבים, לפחות חם בגיהנום, הלו, לא, זו טעות, אני לא יכולה להיקבר, להירקב, כעת, לא. לא. אני הזדמנות נדירה, הבטחה אני, הבטחה גדולה, ועוד לא מומשתי, עוד לא נגליתי, עוד מעט אתגלה, אני מבטיחה, רק עוד צ'אנס, צעירה אני, רק ילדה, ילדת פלא, לא, זה לא יתכן, יש לי כל כך הרבה לעשות ולראות ולחוות ולומר, הנה אני פה, תראו אותי, אני, אני

איזה להתגלות? במקום להתגלות אמשיך להתגלגל, אולי כעקרב, עונש אירוני, הלצת הגורל, שטויות, לחיים אין משמעות, למוות ודאי לא, אחזור לרִיק המוחלט ממנו באתי, גופי יתפרק, יופיי יאכיל צורות חיים נחותות מעקרב, גלגול נאה, למולקולות שלי יהיה קיום, בעצם הן לא שלי, גם הן לא, שאולות מחיים שקדמו לי, הזינו אותי, מתו על קידוש קיומי. זהו, הגיע הזמן להחזיר את החוב, לחזור למעגל הנצחי, אחת עם הכל. הצמרמורות מעט נחלשות, הפה עוד מצליח לזוז, נקישת שיניים קצבית מזמינה, הנה אשיר לנו סולו, אני שורקת את 'התקווה', מה כבר נשאר, אחרי הכל למרות השלשולים שנהגתי לאסוף מארגז החול בגן של עליזה אחרי כל גשם ולהחביא בכיסים עד הסריקה המזועזעת של אמא זואולוגית לא יכלתי להיות, חיות זה ממש לא אני, נו, לפחות זו לא החמצה, תקווה זה חשוב, אין ספק, אני עוברת ל'את חירותי' ומצליחה לסלסל קצת, מחכה לרגע ההתגלות המפורסם, לחיי שיחלפו כסרט, זה הזמן ל'שמע ישראל', אני לא מצליחה לארגן אותו בראש, האם אי פעם ידעתי? גם כן יהודייה, יש בטח איזה אדוני אלוהינו אדוני אחד ואחר כך אלוהים גדול, אחד מי יודע, לשלושה עשר מִדַּיָא כבר לא אגיע, לאקונה זה בלטינית בור, איזו בדיחה, יש לי כמה שעות לבכות את הלאקונות שלי שנקברות איתי פה בבור, אפילו קבר הגון לא יהיה לי, לעולם לא אהיה חלק מבני האדם, אקפא מקופלת בתנוחה מבזה, נרקבת בשאריות מזון ורוק, ימצאו אותי כשיצאו לנקות לקראת האביב או לברר למה המים לא מתנקזים, באמת לאן מתנקזים פה המים, היד לא מצליחה לגשש לשום כיוון, אמות בלי לדעת גם את זה, לפחות על זה לא ממש אצטער, כמה מימי העברתי בלהתחרט על מעשים נמהרים, חייתי בגיהנום שהתגלם במיזוג מרכזי וברצפת צפחה פראית שמיד כשגמרו לשלב את אריחיה שבחרתי אחד אחד והכרחתי לחתוך בגדלים משתנים הצטערתי על הכסף שאני דורכת עליו במקום לנסוע להודו ולחיות כמה שנים שלא לדבר על לדאוג לימים קשים, ולמה מכל זה יש חשיבות עכשיו?

כאבים ישנים בברכיים מתעוררים מהקור, מצטרפים לחגיגת מותי, ברכיים, איבר מגוחך, במיוחד שלי, נופלות פנימה ובולטות כמו ידיות חייזריות, לפחות לא אתקל איתן יותר ברגלי שולחנות. הגעתי לתחתית, אין ספק, ה ת ח ת י ת, כל ניסיונות התעלות והיטהרות עכשיו לא יעזרו, אני זועמת, כוסאמו, בזה אני מומחית. קוביית מזל מושלכת. אני אכזבה, הבטחה שלא התממשה, שקיעה, איזה בזבוז היה להשקיע בי כל מה שהושקע, הפרשתי מזון שיכל להושיע רעבים עם מוטיבציה ויכולת, כאלה שהיו בענין של להציל את העולם, בזבזתי כספים שיכלו לקיים משפחות שיעבירו גֵנים לדורות הבאים, וכל זה בשביל מה

.

מתי זה השתבש? אני מנסה לשחזר מה קרה מהרגע בו הגענו בשרשרת מכוניות עתיקות מהאוסף של החבר הפאודל שלהם, זה שקורא לעצמו חוואי כי בעלי החוות באיזור שהפך בשנים האחרונות להכי מבוקש באנגליה משלמים לו שכירות, farmer יעני, וזה היה אחרי טורניר ההיאבקות בחצר טירתו המדהימה שזוללת מיליון וחצי פאונד בשנה רק לתחזוקה. 17 נשים, כל אחת מרכז. הייתי צריכה לחשוב שהכל ישתבש כשהתפתח ויכוח לגבי גילוח ה'פוסי' שלי, לא רציתי לגלח את המתולתלת והן דרשו שאהיה חלקה כולי, התעקשתי, בזה תמיד אהיה חזקה. צחקתי איתן כשהחתולה ירוקת העיניים הסתלבטה עלי, שזה עלי היה הדבר היחיד שהבנתי מהבדיחות הבריטיות שלהן למרות שלא הייתי מודה בזה גם במחיר חיי, מפספסת בשאננותי המתנשאת את סימני הדרך, את איתותי האזהרה, עבורן הייתי צלחת חד- פעמית עם מבטא קשה מהפרובינציה שלא השכילה להישאר חלק מהאימפריה ובמהירות החלה לכבוש ולגרש ולהשפיל בעצמה, לא יענין אותן שגם כלפי עצמנו אנחנו לא בדיוק, ואותי זה מענין? גם לא בדיוק, חד-פעמית, כן, להשתמש ולזרוק, כן כן, לעולם לא אהיה חלק מהחבורה, מכל חבורה, החמצה אני, לא הבטחה, הזדמנות שאבדה, אפילו הנתינה שלי לא מובנת, חיים שבוזבזו ברעש ריק, בקרקוש בחלל שחור, בור אני, וכבר לא צעירה, כלל כלל לא צעירה, פתטית עלובה, לוזרית חמוצה

הכנת הארוחה החלה במקביל לקרצוף כל פינה בגופי והזלפת מי ורדים על העור החיוור המעוטר שריגי אדום וכחול, הייתי המבוגרת בחבורה, ואף פעם לא אהבתי מי ורדים, אבל תשומת לב כן, התמסרתי כולי, ברטט קדושה. המאכלים המרהיבים סודרו בשקעים ועל בליטות הרזון שלי, הרחתי הכל עמוק, תוהה אם ההתרחשות מציינת את נעורי הממאנים להסתיים, לא שיערתי שחיי הם המקיצים, מהמרת על קלף פתטי. עשרות ידיים פיסלו אותי כמאכל תאווה, פליטות הבשרים עמדו לחגוג את קץ הרווקות של הפרועה ביניהן. הצנעתי את הנשימה כדי לא לפרק את גבעות מוס הסלמון והאגוזים ומכל הדברים שבעולם חשבתי דווקא על חרוסת, יהודים יהפכו גם זכרון של טיט לאוכל. תבשילים מהבילים סודרו בין רגלי בפינכות שחורות, לצד מגדלי אורז דביק. נתחי בשר מדממים נפרשו על ירכי - הודו, לבן, ברווז, אווז, תרנגולות, ארנבות, יענים, בקר. הררי פואה גרה אוורירי הצמיחו פרחי קרמבולה ודלעת, טבעות פלפל צבעוני עיטרו את בטני, נחלים כתומים ושמנתיים זלגו ביניהם, ניקווים בשקע הטבור. חשבתי איך המורשת שלי מסתכמת באוכל עכור, ומתוק, הטמעתי את הווית הכלי, אני, נותנת באופן מוחלט. מתמזגת. לנשום מעט. לא לזוז. לא לזוז בכלל. זה לא רעיון מקורי אבל לא גיליתי לאיש שלפני שנים קראתי על מנהג כזה ביפן, שם הגברים, גברים בלבד, חוגגים על בתולות צעירות המאולפות ככלי אוכל, משמשות בלי להיות. מדהים היה עיצוב המזון על הגופות שנפרשו על דפי הכרומו, המלל פירט איך מתעללים הסועדים בצלחות החיות, העדינות, צובטים, דוקרים, חותכים, מחדירים מקלות לכל נקב. משחיטים. ככל שזעמתי על הרעיון נמשכתי לכאב, למחיקת האישיות, וידעתי - נשים בלבד, כמו הסטריפטיז שנהגתי לעשות לחברותי, לעולם לא לגברים. להזדמנות נותר רק להגיע, בזמנה, כמו לכל שאיפה ורצון.

הגיעה ההזדמנות, בגדול, תהיתי איך להציע את הרעיון, כמיזנתרופית ותיקה זה היה פתרון מוצלח לבעיית המינגלינג, אסור לדבר, ולא זבוב על הקיר, צלחת מתחת למוס סלמון. עם נוכחות. להיות ולא להיות, אמביוולנטית כתמיד. הפתרון התגלגל כמו החיים, במקרה. בטופס ההרשמה הבריטי לתפארת הוקדש פרק C לרעיונות ייחודיים לאורגיה שתוכננה לשתי יממות וחצי, רשמתי - human plate. מחקתי. dinner on me, literally, תמיד חייבת לשכתב. ההצעה התקבלה באופן רשמי, וביותר משמץ התלהבות. ניצחתי בתחרות הייחודיות והמקוריות, כתמיד, אמות לי מקורית וייחודית, כיאה, ואיש לא יבכה את מותי, ייחודית ומקורית, איש לא יֵדע לאן נעלמתי, חמקמקה ולא נודעת, כתמיד. לא. זה לא קורה, אני חולמת, הוזה, מיד אתעורר מהסיוט, אצחק בקול ואזנק אל המקרר לפני שאסתובב אל הלחי השנייה. לא. זה לא עובר, אני פה, עדיין, ולא זזה. הקור הפך מזמן לכאב הולם, דופק בכל תאי גופי, הולך ומתעצם כהלמות תופים, הולך ומאט כמטרונום עייף, אני מנסה לצעוק, שאריות הקול חורקות ממני, לא משהו שמצליח להישמע, טוב, צחקנו, היה נחמד, אבל באמת, מתי הן מתכוונות לבוא לקחת אותי בחזרה, בחדר החם, סביב האח, יקיפו אותי בחריצי שדיהן, בחיבוקיהן, בלשונותיהן, הרי ההלצה תיגמר, מתישהו תמיד מגיע הסוף, איזו מין מילה זו הלצה, מאיפה באה לי עכשיו, מהתלה, מעשה קונדס, מילים מגוחכות, רק על זה אענש בלמות פה, הלצה גם כן, אני ההלצה, I started a joke אשכרה, אם אצליח לכרוך את המפה סביב המעקה אוכל למשוך את עצמי מהקבר הלח הזה, נו, מאמץ קטן, שום איבר לא מצליח לזוז, נו, עוד מאמץ אחד, תני גז, יאללה. לא. and the joke was on me, אין דרך לחלץ את המפה, היא לא תיצלח כלאסו, רק כתכריך, לא אצליח להיחלץ, כססססאמו, ושום the whole world crying

.

בין טורניר ההיאבקויות בבוץ, שהתגלה כסליים לבנבן ושמנוני שחומם על ידי העבד ששירת אותנו בדממה, בנאמנות ובעיניים מכוסות, לבין ארוחת הערב התפרשה הרחצה המשותפת. התחככנו במקלחת שנבנתה לאורגיות בדאנג'ן השעשועים של הפאודל, וכשנעלמו המים כמו עשן תחתיות, החל טקס לבישת המחלצות. איברים רבים נחלצו מהם. שמלות טפטה בגון יין העמיקו חריצים וצלליות קטיפה ארוכות התמזגו בעור ובגומי שכיסו הכל מלבד מה שבדרך כלל נוהגים לכסות. לחצו נתחי בשר רך לעיניים רעבות. הקור היה עז עבור ציפורים עייפות מארצות החום, והחיכוך קרוב מדי, מיהרתי להתעטף ויצאתי לחקור את רצף הפורטרטים האציליים של השושלת מאז שנת 1100 שפיאר את הקירות המוחשכים. הבנות קראו לי, מותחות ריסים, מלבבות שפתיים, מסמנות את מקומי. יופיין הלך והעמיק. מורגלת בהתעלמות מסימני כאב היעלמתי גם את אלה שהוסוו אצלן במרד בכל מוסכמה-חברה-כללים-נורמות-חוק וסדר, ממסד, באבא שלא ידע לשמור עלינו, התמסרתי גם אני לעליזות הצבע.

.

הצמרמורות מתמעטות, הנה פסקו כליל, גם השיניים מתעמעמות, הכל איטי עכשיו, קצת חלומי, כללי הערב אסרו על שימוש בכלי אוכל ובידיים והכתיבו שימוש מסיבי בכל חומר שעשוי לשנות את מצב הרוח או התודעה. קפסולות, אבקות, כדורים וסיגריות פוזרו לאורכי ולרוחבי, והבנות סביבי, הייתי המרכז, לשונות התחממו על גופי, חוקרות, מתאוות, בודקות, בכוח מיקדתי מבט בתקרה כיאה לצלחת, נושמת בקצב אחיד, גנוב ושטוח. האם הרגשתי אהובה? מדי פעם גבר עלי היצר ומתחתי אישונים לעבר פסוקת שיער אדומה מעל שרבוב שפתיים של חלום רך במיוחד, אה, לו היתה פה לצידי להעריץ את החרסינה הקטיפתית שעטפה גוף עגלגל חמוד עם כפתורי משי ורדרדים, אבל היא התיזה בי שבבי מבט ירוק, שדקרו בחריפות, התגרו בלי שאלה ובלי תשובה. הכרתי את האגרסיה האוטומטית הזו, הנדלקת במבט זר פולשני, למרות שהתרככה מיד בחיוך שעינבֵּל פעמונים, עוד ילדה שאבא לא שמר עליה, החדר היה גדוש אכזבה מהאבא הגדול, שהתגלם לעתים קרובות מדי באבא קטן מדי, שידיו גדולות מדי, מתקרבות מדי

בשקע הצוואר נרקחה הפתעת הערב, ניחשתי ניחוח לימון וסוכר מדגדגים קלות, רק אחת הורשתה ללקק, כלת השמחה, שכרעה בברכים שזופות כשרק חוט זהב מקשט את גופה הארוך. לשונה גלשה שוב ושוב, חודרת כל גבול, מצמררת, מחממת, מגרה, אוי, לשון נפלאה, ידיה הצמידו לגבה גוף שנהבי מעוטר שושנים אדומות, כשסיימה פנתה לאחור, טובעת בחריץ שדיים שחום ששמפניה נוטפת לעומקו. עיני עולזות, לא שובעות. גופי שדה קרב מגורה. והבנות יפות יפות, נינוחות, כל קפל בפניהן התישר, ואחר כך היציבה. סיימו לאכול. בצחוק שגולגל שבעה עשר הדים השליכו את מה שנותר אל מחוץ לחלון, גם אני צחקקתי, בטוחה שהבדיחה תיפסק על הסף, ברגע השיא, אולי מעט אחריו. הן המשיכו לגעות. צנחתי. שולחן העץ העתיק ודאי נראה כאילו דבר לא ארע. כמה שעות אני פה, אולי דקות, איני מצליחה לראות שמים, אבל יודעת, מעוננים. לונדון. היאוש פה, וממש לא נוח

.

ענן יורד אלי, עוטף אותי סמיך ולח, שמיכת לילי האחרון, מציף אותי בזכרונות, קרעים מימים שהגבר שישבע בעוד יומיים לעולמים ובאנגלית היה שלי. ושתק. בשרשרת כפיליו שדהו לצידי אחרי שדלף גם הוא מספינתי השוקעת אין מה להיזכר. אני שוכחת אותו, מתאדרת בבדידות שמצליחה להחריף במצב הזה, מושלכת עם השאריות, החגיגה מתרגשת קומה וחצי מעלי, כרגיל, בלעדי. לפחות לא אתבזה יותר בלרדוף אחרי האירועים, דקדנס תמיד נגמר באבדון. עכשיו זה המסע שמסמן את הסוף? חיי הם אלה שהחלו לחלוף לנגד עיני? לא צריך ארגון מיוחד, מיוזמתי אני נודדת לאהובים רחוקים, ממלמלת אירועי עבר משותף לזה שגררתי לשחות בלילה בבריכה בפארק הירקון וגנבו לנו את הבגדים, כשדידינו עירומים בדרך חיפה צפצפו לנו המכוניות, נפנפתי להן כמו כוכבת בטקס פרסי הפורנו והוא התחיל לבכות שעליו לעלות ככה להורים ולהסביר איפה האוטו, צחקתי שלפחות באמצע הלילה לא שורף האספלט ברגלים ושיחשוב אילו הרפתקאות יהיו לו לספר לנכדים, ורק הצטערתי שלא עוברת ניידת כי התערטלות בפומבי ברזומה זה ממש מדליק, עבירת מוסר גם היתה משחררת אותי מהצבא, הוא לא הבין את ההומור שלי, כמעט אף אחד לא הבין, מצחיקה אחת.. נכדים, למי בכלל יהיו נכדים, אולי לו, מי יודע איפה הוא, ואיפה החמוד שבכל גשם ראשון אזכר איך רקדנו בטיפות הראשונות והתחבקנו בהבטחה נדירה, את שמו אני כבר לא זוכרת, האם הוא זוכר אותי? כן, היו לילות, אני זוכרת, עד הסוף אותם נושאת, מענין אם אהובי נזכר עכשיו איך הכרחתי אותו להתגנב לבית הקברות הישן בטיפוס על פחי הזבל ומשם על החומה, תמיד היתה בינינו טלפתיה, מענין אם הוא מרגיש עכשיו את הסוף המתקרב אלי, אם אתרכז אולי הוא יהיה איתי, לא, הוא איתה, כל כך איתה, כנראה בצדק, כמה הוא פחד להזדיין על המצבה של המשורר הלאומי, אולי על מצבות בכלל, אבל נדלק, פחד הוא אפרודיזיאק לא רע. תמיד היה לי רומן עם המוות. כמה אהבתי את המתאבדים שיצאנו לאסוף באמבולנס, מצחיק לחשוב כמה ההתנדבות שלי היתה מוערכת, נוער מד"א אפשר לחשוב, היד מנגנת בסירנה את התלהבות גילוי ריחו של המוות, המוות שמשחרר את הסוגרים וכל ההפרשות מתנקזות מהגוף ונספגות בעולם הזה ובבגדים, אם יש כאלה, לא תמיד היו. התלוי הראשון שלי התנדנד מהעץ בגינה הקטנה מאחורי ז'בוטינסקי, הוא כבר היה קצת נפוח, אותו לילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, תלוי ראשון באותות המוות שלי, גם אחרי ההנשמה הראשונה של האיש שאכל יותר מדי בבר מצווה של הבן שלו לא נרדמתי, הייתי עסוקה בלהרשים את הגבוה שהתרכז בלחיצות אימתניות על עצם החזה בדיוק לפי הספירה, חודש חיכיתי שיתחיל להתענין בי ואז במסיבת פורים הוא הסתכל לעברי וקם ואני התרגשתי והוא לקח בירה והתחיל להתקרב לאט, קצת מהוסס, ואני נמתחתי והבלטתי והוא ניגש ונעצר ואני בערתי והוא התכופף ואני חייכתי והוא הזמין לרקוד את התלתלים הבהירים של השמנמונת שטבעה איתי בפוף האדמוני. חודשיים נגררתי אחריהם עם החבר העברין שלו שהספיק לצבור התקפות ניקוטין ותיקים על תקיפות בנסיבות מחמירות לפני שהגיע לחטיבת הביניים. רק אחרי שהתלתלים והוא נפרדו הוא הבין מי מהבנות באמת תתלהב מאוסף הלד צפלין ומהג'וינטים בעליית הגג. שעות שכבנו על הגב ובלי לנשום התנשקנו, רק התנשקנו, מכורים לטעם ולעצלות, ולעשן המתוק, ומהחלון ראו את מגרש המסדרים של הצופים, והוא אהב להציץ עלי מתאמצת להדריך את הבנות. קריירת החינוך המפוארת שלי נקטעה באחת במריבה שלהן בין הסירות, כשהחניכה הכי מעצבנת נדחפה לירקון וקפצתי אחריה כדי לגרור אותה בוכה ובועטת לגדה ואחר כך למיון לעשות חיסונים ולפחד מבילהרציה, עוד לא ידעתי מה זו בוצה. הנה אני, בוצה בעצמי, דוחפת עגלת חיים עמוסה, מרגישה אחת, דוחפת עגלת חיים עמוסה, מרגישה אחת, אחת עם הכל, באחדות המבורכת של הנירוונה, ממשיכה לשירי קומזיץ, נאבקת בבלורית מקורזלת השיער ובבת הצחוק בעיניים וכשמקיפות אותו בנות עד צוואר באקסטזה אני צועקת אשריי, ישראלית אני, שירי מוות זמינים לי, קולי הופך בטוח ככל שאוזלים כוחותי, הקור מתמוסס, אני חולפת מאות מדורות על החוף, הנה זו בחוף געש, שם גיבשתי את זהותי השְבֶדוּאית, שהגיעה ממקום לא ידוע ולא תלך לשום מקום, הם לא מרגישים בי, מעבירים לי נקניקיות חרוכות בחול ותפוחי אדמה חורכי אצבעות ולשון, איש לא יודע מה שמי, כמו אז, שרים ומחבקים את גופי הריק, מתנועעים לצדדים, העיניים דומעות ואני לא מכירה אף אחד, גם אז לא הכרתי, האם אי פעם הכרתי, איך בכלל הגעתי לשם ספוגת וודקה בגלבייה חצי שקופה, כמה מחיי העברתי בבלק-אאוטס, ומה נשתנה הלילה הזה

"הי מה את עושה שם?"

אני נעה עם החבורה, מצד לצד, המטרונום מחויב, אם כי עייף

"איך לכל הרוחות הגעת לשם?", מתעקש הקול,

"אל תפריע, למה אתה לא שר עם כולם?" מתאמצות העיניים לראות מי שואל,

גוף כהה מחליק לצידי, כפפות עור חלקלק אוחזות בי, מנענעות, " את מבינה מה שאני אומר?" שואל הקול בעברית, מחזיר אותי לקבר שלי, "את מסוגלת לעמוד?" הוא תופס את כתפי, מנסה להעמיד אותי על זוג הקרטיבים שהיו פעם רגלים ממש חטובות, אבל לא מחכה להתיצבות, מלקט את איברי ומניף על גבו, מטפס אל מפלס הרחוב, פורש על המדרכה, משפשף את העור הקשה במרץ. עוטף במעיל קצר. תחושת החום מיידית ככאב, חד או עמום אני לא יודעת, אשריי, הוא לא מבקש שאחליט,

"המוות צריך לעבוד בידיים?" אני מגמגמת, תוהה היכן מסתתר הקילשון, איזה קילשון, הקילשון יבוא אחר כך, "זה מגל או חרמש?", שתיקה עמלנית, בעצם אני יהודייה, אולי המוות שלנו לא קוצר, מצד שני אני בלונדון, "אתם מחלקים את העבודה לפי דת או איזורים גיאוגרפיים?"

הזר הכהה מתעלם, חוטף אותי כחבילה, משליך על כתפו וממהר לעובי החשיכה.

.

"החיים לא מפסיקים להפתיע", הוא שוטח אותי בחדר נטול כוכבים, ממלא אמבט בחמים, "כבר שבוע שאני מתרגז שאין פה מקלחת פשוטה וצריך לצלול בבריכה הצפופה הזו", חייך, "עכשיו אני מבין למה הם זקוקים לאמבטיות".

"אתה קצין?" נסחטת התפעלותי מיעילות סידורי ההחיאה,

"סיירת מטכ"ל", 

"יש לי אהוב בסיירת חרוב", הלב הולם כשהגוף מוצנח לתוך המים, זה קר, זה לוהט, אני צורחת, שרה בקול, לא יודעת מה, צועקת כאב, מתעלפת.

.

מתעטשת, האף חסום, גדוש מוצקים, העיניים צורבות, אולי מיובש, אין לי רגליים והן מכבידות כמטען חורג, כואב, אני עוד לא מתה, גם לא חיה במיוחד, מה זה? אני מלופפת בשמיכות, כנראה תכריכים, בטח שלב מעבר, לא מצליחה להזיז כלום מלבד עיניים, הנשימה מחרחרת בכבדות רעשנית מהפה, האוזנים עובדות, קצת מצלצלות, אולי אני שומעת את הפְּנים, כל מעבר אוויר קורע את הגרון, שורף, לידי מחייך בחור בלי חולצה, לא מכירה אותו, הוא מבריק אלי עיניים ושיניים קצת צהובות ואפילו שהשפה העליונה שלו מתקפלת החוצה וזה מקלקל לו את החיוך הוא כולו אור, קורן אלי, הכאב בפרקים מאיים לפוצץ הכל, צריך להזהיר אותו מההדף, מרסיסים

"איפה אני?" אני מנסה, קול לא יוצא,

"אל תדברי", הוא משקה אותי מתוק שורף שפתיים ששוטף ברעש את צינורות העיכול, אני רק מתעטשת, חסר החולצה מחבק אותי בריח של חול בקיץ, ריח אבק של המקום ממנו הגעתי, אני שוב מתעטשת, הפעם מהפתעה.

"התקררת", הוא מלטף את לחיי הצווחת מכאב, "אני לא מצליח להבין איך הגעת לחור ההוא מרוחה באוכל הזה, זרקו אותך עם הפח? ומה הענין עם המשי הזה?", צפוי שהוא לא יבחין בין סאטן למשי,

אני מנסה להנהן אבל הראש כבד כמו החיים, הצוואר רוצה ולא יכול, ויש דבר כזה,

"היה לך מזל, הסתקרנתי מי שר אנחנו שנינו מאותו הכפר באמצע הלילה באיזור הכי משעמם בלונדון, הכל בגלל שנכנסתי לדארק-רום במועדון ואיבדתי את החברים ואת הכסף וחזרתי למלון ברגל", שוב קיפל את השפה החוצה. אני לא בטוחה לגבי המזל, ולא יכולה להתחכם

הוא לא מפסיק לדבר, אותו חיתוך דיבור מה יש לומר, הוא כנראה חושש שאאבד את ההכרה, או את הכרת התודה, הרוסים שהצילו את בויס עטפו אותו בשומן חזיר, רק שזה לא יעלה בדעתו, אני מציצה אליו, הוא לא נראה מוטרד, ממשיך לחבק את הרעד בגופי, מדבר על ילדותו ועל המשחקים שהמציאו בצחיחות העיירה הדרומית בה גדל. הוא מזכיר מושגים שמעוררים בי זכרונות חבויים, אני מנסה להבין בן כמה הוא, המאמץ מחליש את עיני, אני נעצמת,

"תישני קצת", שפתיו נוגעות לי במצח, דאגה מציתה את מבטו, מיד הוא מתעשת, הכל יהיה בסדר, כאן המפקד, תחזיקו מעמד עוד חמש דקות, רק עוד חמש דקות, תגבורת כבר מגיעה.

.

חדר חרדלי מסתובב סביבי, שדה הראייה מוגבל למרובע לא גדול של צבע תקרה מפוצץ, השרירים שלי מתו, אני לכודה בגוף עוין, שבויה בידי גבר שלא צריך לקשור אותי כדי לעשות מה שעולה על דעתו, הוא מחבק וקם להפיק רשרושים מכיוון כלשהו, שב עם המתוק השורף והחיוך המקופל. הוא מאלתר פתרון משקית ניילון של מרקס אנד ספנסר לצורך השתנה ועוטף אותי במגבת כדי שלא אתבייש, זה כדי שלא יתפסו אותי עושה שימוש במשהו מהחנות הזו, הייתי אומרת לו יכולתי להגות צלילים, הוא היה צוחק, או נעלב, כרגיל אני תלויה בטוב ליבם של זרים, מתחשמלת לרגע, לא אעזוב את הזר הזה לעולם, אני סורקת אותו בעיני רנטגן, רחב ונמוך, כל החיים היה עליו להוכיח את עצמו. אני מתאהבת ביעילותו השרירית.

כמה זמן עובר כשהוא עושה עוד תה ומרוקן את המרקס אנד ספנסר וחולט אותי שוב ושוב באמבט? זמן זה דבר גברי, קם ונופל, מזדקף ונרדם, אנחנו הוות באינסופיות רחמית, אדמית, אדמתית. אילמותי מבקשת שיסובב אותי על הצד, שאוכל להציץ עליו, תוהה אם אני כבר יכולה לנוע ולא מעיזה, רגלי מכווצות, כפות הידיים מחבקות זו את זו, מתערסלות אל הצוואר. זרועותיו ממגנטות את עיני, צבע השוקולד של בטנו הבולטת, אני משייכת את עצמי אליו בזעקה שעולה מגֵנים שנשתמרו בי מתקופת האבן, הגבר הכי חזק בסביבה גרר אותי למערה שלו. הכי חזק בסביבה מעסה את רגלי, לוחץ בנקודות שמעולם לא הכרתי, הוא אוהב את האוצר שמצא, ולרוע מזלו האוצר הוא אני,

.

"איך קוראים לך?" אני מפיקה משפט פתיחה בפנטומימה של שפתיים.

"איל", מקפל רחב את השפה, "אבל אל תתאמצי"

"איל, אאיל איאלי, אילילי", אני עונדת מחרוזות משמו, מענין אם שם המשפחה שלו מתאים לשמי.

אני רוצה לדבר, להטביעו ברצף הזכרונות, שמתחיל בי ונגמר בי, למרות שלפעמים אני מזכירה חלק מהסטטיסטים שהעולם מביא. אם היתה לי היכולת הייתי מספרת לו כל כך הרבה עד שהוא לא היה יכול יותר, בטוח שהוא כבר מכיר אותי, בלי לדעת שאצלי תמיד נשאר עוד. הפעם אני נאלצת לשתוק. יש לזה יתרון, אני לא יכולה לומר את מה שאני הכי יודעת לומר, כל מה שהיה גורם לו להפסיק

"את רוצה שאני אודיע למישהו שאת פה?"

"לא", מזדעקת לחישתי,

"אולי דואגים לך?"

אני קוברת את כולם בלי לדפוק על עץ, פה אין סיכוי שימצאו אותי,

"יתומה קטנה", מתנגנות כתפיו, "רוצה להיות משפחה שלי?"

כל עוד לא אזוז הוא ימשיך להציל את הנסיכה, אני נדהמת מהגילוי שלא הייתי צריכה להתאמץ כל כך על התזזיות שמגדירה אותי, אלא דווקא לחכות בשקט לאחד שיגיע לחבק. מפגן העצמאות שקראתי לו חיי היה טעות, היה עלי לשכב בחוסר אונים ולקבל. נשים צריכות להיות פסיביות, ואני, מה אני, מוטציה לוחמנית. מפסידנית. לא יתכן. היומיום שוחק גם את דאגתם הרחומה של אלה שיוצאים להגן על חסרי הישע, במהרה גם הוא יקצר במלים, יחסוך בחיוכים, יתרכז בטלוויזיה במקום בעיני, האם ניתן למשוך את קסם חוסר התזוזה? כמה זמן יעבור עד שיתנער ויכריח אותי לשחרר גם אותו? ככל שמתקרב הרגע אני פוחדת יותר להניע איברים. אני אף פעם לא אומרת מה אני רוצה, ודווקא עכשיו אני סופסוף יודעת, מוכנה לוותר על הכל, אבל רוצה שהוא ינחש. הוא לא מדבר על ההווה או על מי שאנחנו מחוץ לחדר עם הצבע המתפוצץ, רק עבר וחלומות, דיבורי לילה נמתחים שבוע, בלי מנין שעות. העירום שלי בין ידיו, לא עושה לו כלום.

"ידעת שלקור יש ריח?" אני מפגינה אוטיזם ארטיסטי במקום למנות דקות עד תום הישועה.

הוא פונה לרשרושי התה,

אני תוהה אם עורו מתוק ואם הצבע יורד על הלשון.

בקיפול שפתיים מעוקם הוא מגיש שוב את המהביל אל שפתי, "לחום יש ריח ברור, גם למדבר יש ריח משלו", המלכודת שלי פועלת.

"לכל דבר יש ריח אם מנסים להרגיש. בטח לכל מדבר יש ריח משלו"

"לא יודע, אני מכיר רק את זה שגדלתי בשוליו", משתרע לצדי.

"אתה מפחד מעקרבים?"

"אי אפשר לעבור צבא ולפחד מעקרבים".

"הם והערבים ביחד?", ערימות עקרבים צהובים עם כאפיות נרמסים בחול, אשריי ישראלית אני, ידו הארוכה של צה"ל לא תפקיר פצועה, הכפיות של זק"א יגרדו כל שארית

"דווקא מהערבים אני מפחד"

"גם כן קצין, מה אתה גבר חדש כזה? בוכה בלילות?" מלכת המילה האחרונה, וואו, לא בכיתי שנים, אולי אף פעם. בעצם פעם אחת כשעברתי גרידה בגיל 15 ובחדר התאוששות כמה דמעות נמלטו, אמא שבדיוק נכנסה כל כך נבהלה שהיא מיד יצאה ואמרה בחוץ 'היא בוכה' כאילו שהיא צריכה ממישהו אחר עזרה. היא באמת היתה צריכה עזרה, ולא ביקשה. ואף פעם לא ראתה אותי בוכה. לא. אין על מה לבכות. החיים שלי טובים. אני מחייכת את הרחב המהפנט דרכו ולא מבינה למה הוא לא נוגע בי, ואיך תמיד התאמצתי כל כך לחשוף כדי שיתקרבו ועכשיו חשופה לגמרי אני מולו והוא לא מעז. האם הוא מפחד מהעירום המרהיב שלי? העירום השקרן? האם אינו מנצל עלמות במצוקה? אולי הוא רואה את קימוטי הסאטן מבעד לברק המשי? עיני מצטעפות, צרידותי מתקשה לגלות את המילים שחושפות יותר מהעירום הבוטה ומכסות שוב. העירום נושם בשריקות. מה לעשות כדי שיבוא, שיניח יד על שדי, שינשק, שיקח. אותי. תיקח אותי, עכשיו. תמיד ידעתי רק  לדחות, להרחיק, להגביה חומות, מה שהזמין אלי את כל מפוחדי הנטישה, חרדוני הקיום, אלה ששמם השני צרות. את הלא כבר יש לי, עונה אחותי כשאני שואלת מנין האומץ לפנות לגברים ולומר שהנה היא, כאן, מעונינת. אני מריחה את מרחק אצבעותיו, מקווה לטעום מליחותן. מגעו מוחה דמעה שחמקה לי, ממהר להרפות. אני משתתקת, מנסה לנחש. איך עושים את הפיתוי. מנסה לשדר גלים. הוא רק מחייך. שותק. אני מסבה מבטי, חנוקה, תיכף יאמר שחייבים לדבר, הסוף תמיד מתחיל במילים האלו. אבקש ממנו להשאיר אותי כאן בתור furniture לאורח הבא. ולזה אחריו. כמו תמיד. מה יגרום לו לקחת אותי, הבריון המציל שלי. וכשילך, ירחק ממני, האם ישא דמותי מול פניו? הוא זז אלי. בסלואו מושן. דיבורו איטי. רך. הוא רוקד, מבדר אותי. מיד יאמר שאינו יכול יותר, שהוא חייב, שרק בגלל הכבוד נמנע עד עכשיו, שהיה עליו לקבל את רשותי המפורשת, להגיד, לקחת, לבעול, לעשות אותי שלו. לתמיד. מה הוא מחפש שם בפינה? לאן היא נעלמת? הקיר המתקלף מתפורר לחשיכה סגולה, פניו מיטשטשים, מתרככים. גלים עכורים מתגבהים אל גרוני, מכים בעיני. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. הקיר מולי מבריק מטחב, רטוב באור הירח. בור צומח סביבי. תהום התחתיות. בור מותי מתמלא מים. הוא איננו. צף. אני שוקעת. הוא איננו. שט, בורח ממני, בגלימה שחורה. פניו מלבינים, נמחקים. אני מוכנה, אהובי. הוא איננו. נעלם. הגבר, מעולם לא היה. עוד נטישה, כמה פתטית אני יכולה להיות, כואבת פרידה מקשר שכלל לא היה. עדיף קבר. הקפאון ימנע את רקבוני, את השפלתי. הקבר שלי. בור חיי. הרקב פורץ מתוכי, אני מתממשת בו, ממשמשת אליו. קבר-רקב. גבר-רגב, אולי גרב. אלופת השטויות. בֶּגֶר היה בעל משמעות רבה יותר, אבל בזה אני ממש לא מבינה. יש שמתים לפני שהם מתבגרים. זה גם טוב. זה יכל להיות טוב, לו היתה הילדותיות עליזה ויצירתית ולא עלובת נפש ורצופת תסכולים. בכמה התפרצויות זעם ריצפתי ניסיונות זוגיות כושלים, מטיחה בנציגי הרוע הגברי כל מה שבא ליד, במקל בסרגל, ואני זו התיש, תמיד במעגל, וגם בלי מעגל, מזל גדי הארור. בכמה ווכחנות מטופשת בניתי את הבית לדוגמה שלי, מקפידה על כל פינה, ממררת לפועלים את החיים, וגרוע מזה, לאלה שבאו לעזור, זה לא ישר, אתה עיוור או מה, מאלילה את העיצוב שלי, בשביל מה טרחתי על תוכנית מפורטת בשביל מה, את הכל אני חייבת לעשות לבד, אי אפשר לסמוך במדינה הזאת על אף אחד. באמת בשביל מה טרחתי על התפירה המקסימלית לצרכי האישיים, לטעמי האנין, בשביל מה ליקקתי כל פרט, שום ייצור המוני בטריטוריה שלי, הכל ייחודי, שלי, בשביל מה? רק כדי לברוח ממנו בכל הזדמנות אחרי שיושלם? כמה לילות ישנתי בבית הזה בכלל? מסתובבת עם מברשת שיניים, אטמי אוזניים וכרטיס פלסטיק בפאוץ' זהב קטן, נעה ונדה נצחית. אפילו לחכות לעיתונאית שתבוא לצלם למגזין את הבית המהולל לא הסכמתי, זה יכל להביא עבודה אבל היה יותר חשוב ללכת לקוקטייל ומשם ל-TLV ואחרי ההנגאובר שכחתי מכל הענין, וכשנזכרתי לא בא לי להתקשר ובטח היה צריך לדפוק הופעה באיזו פתיחה, ולהשיג חומר כדי להעביר את היום או את הלילה, בלי הפסקה, בטוחה תמיד שכולם ימשיכו לרדוף אחרי. איך לא הבנתי שבית הוא לא זוויות של אסלות ושילוב של צבעים, שלכל מקום אשא את העדרו בתוכי. את הבור שלי. האוטוביוגרפיה הזו תסתכם בפרק אחד, סירובה העקשני של הנ"ל ללמוד לזהות את הבור, לבחור בדרכים אחרות. עדיף למות. כאן ועכשיו. לא חייתי וכעת כבר לא אמות במאוזוליאום שבניתי. לא. ולא אשא את חרפת ההזדקנות. ההתרפטות. התרחקות ואובדן. לא. אני מתה בשיא. גם כן שיא, אפילו החדשנות המוחצנת הבלתי נלאית של ייצור אופנות והפתעות היו רק מסווה לקבעון עמוק ושורשי, להתנגדות לשינוי. בשנים האחרונות הייצור הדועך הוחלף באימוץ טרנדים בלי לקרדֵט כיאות. חוש הטעם עדיין די משובח, אבל עירנות הקליטה פחתה. למות מהחמצה. חמוץ. ומה הקשר לחמץ? עדיף מתוק, מעט עכור, אבל מתוק. פה נטמנה חרוסת. הפנטזיה מיטיבה. בכל זאת, שיא קטן. תודה על הכל, יקירי מקפל השפה, חתיך השוקולד. אני סודקת אליו מבט אחרון, לא יהיו פה דרמות, אני מבטיחה. חיוכו מתקפל, מתפוגג. מתמוסס בחשכה. צא לבלות, איש שלי. תיהנה. בלעדי. לא אצא יותר לסוהו. מוותרת על ההחמצות שנידונו, אתה ואני, עוד לחוות. פינות מתקלפות. ערים בלתי אפשריות. מעירומי המפואר נותרות רק עיני. צינור הנפש נפער אל הטחב. לבד. איש לא מחייך. לא רואה. לא קורא. עפעפיים לא ירצדו עוד סודות.

הנה מוטלות גופותינו, כי מה הם החיים. הרף עין. יולדות בפישוק רגליים מעל הקבר. שלי פשוקות, גם כן. בבור קברי. לידה לא ידעתי. כעת זה לא חשוב. האור זוהר לרגע. ושוב יורד. טיפה מחמיצה בפינת עיני, אין אצבע שתנגב. שתתרכך. אלי. תימס לתוכי. תתמזג בחשיכת הבור.

מה קורה.

ל ע ז א ז ל.

עדיין מקופלת. עדיין בלתי אפשרית. משרטטת את דרכי האחרונה, במילים שאולות. גונבת דעות. בלי תזוזה. כולי החמצה. אפילו בהזיות המוות מחכה. תמיד מחכה. לאביר זר, מחכה. לגבר כהה ורחב. מחכה. שיבוא להציל. אותי. מחכה. שיגלה אותי. מחכה. לא נחלצת. לא חולצת. לא מחלצת, את עצמי. שאריות אשה, תמיד הייתי. פירורים. ולא אצליח להתעלות. לעלות מהבור הזה. לא. מסיכת האקטיביות הרעשנית הסתירה, את המהות. פסיבית. מחכה. לא חלוצה. יצירתיות בלי מימוש, כמו לא היתה. זייפתי חיים.  

מה הטעם? בגילוי הזה? עכשיו?

על מה לכעוס? עכשיו?

למה?

כשמתים כבר אין. מה להתחרט. כשחיים חבל. חיים. האם?

כמה נדיב מותי, נותן שהות, להיערך. מילים אחרונות. סיכום.

איש לא ישמע. אלוהים, לא בא, לא אז. לא. לא עכשיו.

העיקר בחן. למות. כמו בסרט. יצלמו. את גופתי. עירומה. קוריוז. עמוד פנימי. עיתון. תפוצה. סוף. סוף. רגע התהילה. מי שלא יוצא לאור. בחושך נשאר. לבד. בתחתית הבור. בלי תזוזה. בתכריכי סאטן. שחור. לא משי. לא הוא. לא אני.

מה זה משנה. עכשיו. כבר לא. כואב. גם הקור. כבר לא. מציק.

הכל. איטי. כל כך. סובב. אותי.

רכות של. בחילה.

למהר. לאן? הכל. נעשה. איטי.    . רווחים גדלים.  אני.   דולפת.     סדקים.    זולגת.   מהחיים.  

לאט יגמר, האור.    אוזל. האור.   נוזל.    מ ט פ ט ף. ממני.    אלי.

כבים נגוהות. אחרונים. נוגים. כוכבים.

דומם.     העולם.        מעכיר.   נעלם.

נו, מילים אחרונות.     מאמץ. אחרון. משהו.       הברקה. תובנה. . . התגלות. נאדה. אין. כלום.

לא. כלום.

גם לא, הלצה.    אין לי, מה. לומר.

האנושות תחסל. את עצמה. גם.   בלעדי.

מה כבר. אפסיד?

סוף.  עגום?   כואב?

ערפל ואובדן?  עוד כאב? חיי מצוקה?   חום נורא? בלי מזון?   תקופת קרח? הצפות?   מלחמות? אפר ועפר?   רעידות? אדמה?   לא אכאב. קבורות אהובַי. לא אתאבל. מותם.   טוב להקדים. תמיד. להפתיע. בלי מילה. אחרונה.   אהבתי אתכם, רחוקַי שלי. חופי פלא. שלי.    אורות. חיי.

כזבתם.

לא.

די.

לא . . ל א .  . א. ת. . מ . ה  . מ . . ה