ארבע חרויות נודעות לתהילה
החליטו, בנשוב רוח סתיו קלילה,
לערוך תחרות בריצה, לשם שחוק,
ואשר תנצח - זר יותן לה כחוק.

אז ניצבו בשורה ארבעתן, לאמור:
החופש מפחד,
החופש ממחסור,
וחופש הדת,
וחופש הדיבור,
וסביבן - הקהל וראשי הציבור.

אך בטרם התחילו
אורַח לרוץ,
נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,
איזה חופש מוזר, חמישי במספר,
שאפילו ברמז עליו לא דובר,
וייגש מדדה על רגלו החיגרת,
אל ארבע חרויות ערוכות לתפארת,
ויצחק ערמומי ויגד בקריצה:
אתחרה גם אני עימכן בריצה.

אז נשאו חרויות את קולן כמו נבל
ותישאלנה בבוז ורחמים: מי הנפל ?
איזה חופש אתה?
ובמצמוץ וליפלוף
סח הנפל: אני הוא חופש הסילוף.

צחוק ניתך מסביב
כמפל המים:  
הלזה יתחרה עם קלות הרגלים ?
הוא יכרע ! הוא יפול ! הוא יהיה לקלס !
הוא חיגר ! הוא גמד ! הוא משול כחרס !

אבל הס... תחרות מתחילה ! הצחוק תם...
אט לאט התאבן הקהל הנדהם -
רחבו העיניים ! אילמה כל לשון !
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון !

עוד תחרות נערכת ! עוד שתי תחרויות !
שוב עובר הסילוף
לפני החרויות !
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן כמעט להכיר את עצמן !

אזי פחד נפל על ארבע החופשות
ונשמע רק צקצוק שניהן הנוקשות,
ויותר מכולן,
כנקלע בקדחת,
רעד, כידוע,
החופש מפחד !

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר! אני האלוף !

- הסילוף זה טיבו ! הוא מצניע פנים,
הוא מתחיל בריצה
למרחקים קטנים !
הוא מתחיל בתחרות ניסיון, קו לקו,
אבל בה מאמן הוא את רגליו...
ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ
הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,
לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,
להגיע ראשון
אל מטרות השלום !

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים למפרע תבוסה לחירות.