בגן הציבורי עומד זקן ומטה בידו. עיניו קרועות ושקועות, שפתיו סדוקות. הוא נשען על המטה, וכובד משקלן של השנים שצבר מעיק על הקרקע. אינני יודע כמה זמן הוא עמד כך, לפני שהחלום גילה אותו, הביט בו עת תנועתו יוצאת לעולם ומפלחת את האוויר בדממה. המטה שלו מפלח את האוויר בדממה דקה, סובב סביב ראשו וחוזר למטה. הציפורים רובצות סביבו באין מפריע, שני ירחים בשמי הצהריים הקשים, משתקפים בחיוורות בעורו הדק. החיתוך של המטה באוויר כמעט ואיננו נראה, כמעט ואיננו נשמע, בעדינות איומה הוא מנחית את מטהו על מטרה דמיונית, בלתי נראית. הנזיר מתיישב לצד מטהו, שותק את דרכו אל השמיים ובחזרה אל הגן הציבורי. השאון מסביבו מציף אותו, והוא עוצם את עיניו הדומעות. שריריו קפוצים, פיו מתוח. הוא מבקש שלווה בין העשבים הקטנים ומוצא בהם לא-כלום. צהרי היום מסתיימים, בריקנות לאין קץ. |