איזה מזל ששבוע שעבר לא כתבתי את הפוסט שרציתי לכתוב. מי שהציץ בבלוג שלי ראה שפרסמתי משהו בשש וחצי בבוקר. הלכתי לישון רק שעתיים אחר כך, עקב אי יכולת להפסיק לבכות, עקב טיפשות. עוד פעם הרסתי לעצמי את הלפ טופ. כאילו לא למדתי כלום, שפכתי עליו מים של עדשות. זה היה לגמרי הקש ששבר את הגמל שהסתובב פה ביומיים לפני, אבל חתיכת קש. החלמה מהירה ללפ טופ שלי, אני אוהבת אותך, אני מקווה שתחזור אלי במהרה. בכל מקרה, הימנעות מדרמטיות רטובה מדמעות כנראה הייתה חיונית.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------- זה התחיל ביום הולדת של הנפש התאומה. אני אוהבת שיש לה יום הולדת, תמיד זה מרגש אותי. התלבשתי יפה, כמו שאני משתדלת לעשות מאז גוסיפ גירל, ושמחתי על ערב בחוץ נטול הבחור היפה שאיתו אני מבלה את כל זמני הפנוי, אתם יכולים לקרוא לו 'זה שלא יודע מה טוב בשבילו'. יום אחד הוא יקבל פוסט משל עצמו, הוא ראוי לאחד כזה.
אולי זה חג הפסח שהוביל אותי לסגור את כל הקצוות הפתוחים, או פשוט ההבנה שהגיע הזמן לעשות דברים שצריכים להיעשות, אחרת לנצח אוכל סרט. המינון הראוי של האלכוהול בדמו גרם לי לעשות את המעשה, וכשנהגתי אותו הביתה, מונעת ממנו גורל של נהג שתוי, ביקשתי בחשש: "אני יכולה לשאול אותך שאלה? אבל אתה צריך להבטיח לי שמחר בבוקר לא תזכור ששאלתי כלום, ותתעלם מזה". כשניסחתי את מהלך השיחה לעצמי הנחתי שהתשובה תהיה "כן, תשאלי". אבל יש קטע כזה, עם שיחות שמדמיינים בראש, שהן מדומיינות בראש. מוזר.
"לא".
"אין דבר כזה. אתה חייב להסכים".
"לא".
"טוב, אז אני אשלח לך בסמס".
"לא".
מאבק עיקש. אך אני נחושה.
"אני שונא שאת שולחת לי סמסים מעצבנים", אמר הבחור שקיבל עשרות סמסים מעצבנים-בכיינים אחרי כל יציאה שלנו ביחד, שזה לפחות אחת בשבוע.
"אין לך ברירה".
עזבתי את האוטו, ושלחתי סמס שייכנס אחר כך לאותו ארכיון של 'סמסים שלא הייתה ברירה אלא לשלוח, אבל כנראה שהם רעיון מאוד גרוע'.
"אתה יודע שאני ממש ממש רוצה אותך, נכון?"
"נכון".
אאוצ'.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
למחרת היה ליל הסדר. והדבר הכי טיפשי שאפשר לעשות אחרי ליל הסדר זה ללכת לישון. יותר עדיף לרקוד, להוריד את הקניידלעך, וללכת לישון מתוקים כחרוסת, ולא מרירים כחזרת.
אז התלבשתי יפה כמו שרק מאז גוסיפ גירל אפשר להתלבש יפה, ויצאתי חדורת מוטיבציה לרקוד את האייטיז כל הלילה. ובכן, אחרי שנה של מבטים שנשבעת לכם שלא אני המצאתי, החלטתי שהגיע הזמן לסגור את הקצוות הפרומים גם עם בחור החפתים (בפרקים הקודמים: היה בחור, הוא התלבש ממש יפה, היו לו חפתים בחולצה, על כן הכינוי).
אחרי שהשתמשתי בכל המבטים הפתייניים שלי (הערה לעצמי: לבחון עד כמה פתיינים הם אכן המבטים, שבצורה ברורה אינם מבצעים מטרתם כראוי), כשהוא הלך הביתה, כשהשעה כבר הייתה ממש מאוחרת, לחשתי:
"שתדע לך, שגברים עם זקן שמתלבשים יפה זה לגמרי החולשה שלי".
"כן, הצלחתי להבין את זה".
אאוצ'.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כבר לא ידעתי אם לצאת יום אחר כך. הייתי מותשת מדי משעתיים וחצי שינה בסך הכול, מבכי כל היום, מעצבות על בחורים שעל פניו הם בדיוק מה שאני צריכה, אבל בפועל אני כנראה לא מה שהם צריכים. אבל כבר עשיתי אטנדינג בפייסבוק, וכבר חשבתי שבוע מראש מה ללבוש. ברוח הניינטיז לבשתי שמלה שחורה, עם פרח ענק על הדש, הרכבתי את הריי באן האהובים שלי (מקום שלישי אחרי תרנכלב והלפ טופ ברשימת הדברים שאני מצילה אם הבית נשרף) ואת הכתר שקניתי בשוק הפשפשים. מאות הומואים שהצטופפו במקום שכחו לערב אחד מי זו מדונה, והפכו אותי, הפתח תקוואית הפרובינציאלית, לגיי אייקון. "את מהממת", "את המלכה כאן", "אני רוצה לקנות את המשקפיים שלך", בשילוב עם אלכוהול חינם העלו את האגו הכאוב שלי לדרגת הנורמלי. מארגני מסיבות שלחשו באוזניי "מכל האנשים פה, את לבושה הכי יפה", ו"את חייבת לבוא למסיבה שלנו", העטו חיוך על פניי, שהוכיח שוב, ש-1.70 ושיער בלונדיני תופסים תשומת לב.
הסטרייט היחיד שהיה באזור ביקש את הטלפון שלי.
שנה בדיוק מאז הדייט האחרון שלי.
XOXO
|