כלום
סערות-סופות מוחיות
פוסטים אחרונים
- ושוב אתה 8/6/16
- ושוב אתה 8/6/16
- אם - רודיארד קיפלינג - לגזור ולשמור 18/12/15
- התאהבתי 5/11/15
- האמנם 28/10/15
- עיתונות ומה שבינה 5/10/15
ארכיון
ילד. כובע. תמונה
. כל שנה בצאת חג הפסח ושירי המימונה מתרחקים ביחד עם המאכלים המתוקים אני מתכנסת בתוכי. עצב ממלא אותי ואינו מרפה. חושבת כל הזמן, לו רק היו הם עימנו. היתה יכולה להיות לנו משפחה גדולה ונפלאה.
ואז אני נזכרת במוישה. תלמיד בבית ספרי. אני הייתי מחנכת שלו בכיתה יא'. אני אספר כאן את סיפורו כפי שסיפר לי. "בפעם האחרונה שראיתי את סבא שלי הוא היה חולה ושכב במיטה. ואני לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה.הוא היה חיוור ועיניו הכחולות בלטו על רקע שערו הלבן. הוא שכב על המיטה הרחבה עם המצעים הלבנים המעומלנים ,מכוסה בשמיכה לבנה, נח על גבי כריות גדולות ולבנות אף הן. עדיין נראה גבר נאה.
ישבתי לידו והיבטתי בו. הוא הושיט לי ידו ואני אחזתי בה כל כך חזק, ועצוב.
פעם כשסבא היה בריא אהבתי ללכת איתו לכיכר במרכז השכונה, סבא היה מספר לי סיפורים מאוד יפים על ילדותו בעיירה בפולין. היום אני יודע שהוא לא בחר מתוך זכרונו, אלא המציא סיפורים כדי לרתק אותי. ולהצחיק.
בחופשים היה הולך איתי לספריה. היינו יושבים ליד השולחן הגדול וסבא היה קורא לי מהספר.מאוד אהבתי את הספרים עם ציורי הציפורים והפרחים נדמה לי שקראו לספר שאהב "יפה את ארצנו" וחשבתי שבאמת יש לנו ארץ יפה אם אילו הציפורים והפרחים שגדלים בה. פעם ביקש מהספרנית ניר ועיפרון וצייר לי כמה פרחים וציפורים. אמא מיסגרה את הציורים והם תולים בחדר השינה של ההורים.
עכשיו, סבא במיטה, ויהיה עלי, כנראה, לחכות עוד זמן רב עד שהוא יבריא, כך הבנתי מהתכונה סביבו. שני רופאים כבר היו פה היום פעמיים, דודה ברכה הגיעה מעפולה ודוד ראובן בא מירושלים. והם מתלחשים כל הזמן. ניסיתי, ולא הצלחתי להקשיב.
בעודי מביט בו,זכרתי שאמא אמרה לי שהוא סבל מאוד כשהיה ילד קטן. אבל גם אני ילד קטן וגם אני סובל לפעמים. אז שאלתי אותה בן כמה קטן הוא היה והיא ענתה בן עשר. וגם שאלתי כמה הוא סבל. ואמא ענתה שזהו סבל שהרבה ילדים חוו על בשרם וכשאהיה גדול היא תסביר לי שאבין.
יהיה עלי לחכות שנים כדי להבין מהו הסבל של סבא, חשבתי. הייתי אז בן שמונה.וסבא אוחז בי בידיו ומחייך.
טרם שנפרדתי מסבא הוא הוציא מתחת לכרית עליה שכב, תיק עור ישן, שרואים עליו שהיה פעם חום, הקמטים עליו יצרו פסים שמובילים לכל מיני מקומות, התיק היה נעול ומפתח קטן קשור לחוט ישן ומלוכלך מחובר היה לידית התיק ,ואני תהיתי למה סבא שוכב במיטה והתיק מתחת לכרית שלו. את התיק הזה תיקח איתך כאשר מבית הספר תיסעו לבית התפוצות. אתה תראה שם תמונה של צריף, עם מיטות קומותיים כמו שאצלכם בבית. במיטה העליונה רואים ילד עם כובע. כשתהיה שם, תפתח את התיק במנעול שמחובר לידית, ותוציא את מה שיש בתיק.
כשהייתי בן שלוש עשרה, אמא סיפרה לי את קורותיו של סבא, כילד בן עשר במחנה השמדה. הייתי עצוב וחשבתי בליבי ואני מניח שאינני הילד היחידי שחושב מחשבות כאלה. איך יכול להיות שיש בעולם אנשים כל כך רעים.מנין נובע הרוע? היתכן שלא היה אדם אחד או קבוצה של אנשים שהתנגדו לאכזריות שפשטה וסחפה איתה אלפי אנשים ברחבי העולם? אין אנשים חושבים בעולם?
שמרתי את התיק בכוננית בחדרי. מעולם לא פתחתי אותו וחיכיתי ליום שיודיעו לנו בבית הספר שיוצאים לסיור בבית התפוצות.
חלפו שנים. היום אני בן שש עשרה. הבוקר התקיים הסיור של בית הספר לבית התפוצות. לקחתי איתי את התיק, אבל טמנתי אותו בתיק הגב שלי. חששתי שיצחקו עלי. עברתי תמונה תמונה, מביט, בודק כל כמה דקות שהתיק עדיין על גבי. ילדי כיתתי עם המדריכה התקדמו ואני ביקשתי מהמורה רשות ללכת לבדי והבטחתי לחבור אליהם מיד כשאסיים.
פתאום הרגשתי חולשה ברגלי, חשתי סחרחורת והתיישבתי על הרצפה בצד. כל אותה עת הבטתי בתמונה שמולי.היה זה כנראה הצריף שסבא התכוון אליו, ובו מיטות קומותיים. למטה היו ילדים, בחבורה, אחד על השני. צוחקים.בקומת המיטה העליונה שכב מציץ ילד. הורדתי מגבי את התיק, הוצאתי את תיק העור שסבא נתן לי ופתחתי אותו עם המפתח.
להפתעתי, התיק נפתח בקלות. בתוך התיק היה פתק, בו כתוב היה: 'הכובע שלי, יהודה. השמלה של הבובה של רבקל'ה והציור של יעקב'.
הוצאתי את הכובע. חיבקתי אותו חזק אל ליבי, מצטער שאני לא יכול לספר את זה לסבא. וחבשתי אותו לראש.הכובע היה זהה לזה שבתמונה. חשתי הזדהות עם סבא שלא אראה יותר.עם סבא שידע לצייר, שידע לספר סיפורים שידע להצחיק אותי.
אני מנסה להיזכר איזה מין ילד בן עשר אני הייתי. "
בשמלה של הבובה מחיתי דמעה".
עד כאן סיפורו של מוישה.התקרבתי אליו (שהתעקש כל שנות בית הספר התיכון להיקרא מוישה) ראיתי את התמונה ואת הכובע לראשו וחיבקתי אותו כשדמעה גדולה מטיילת על לחיי.
|
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צודקת.
לא סתם לימדו אותנו את השיר
"לא נותקה השלשלת"
מירה
החיים שלנו שזורים בשימחה ועצב.
זה רודף את זו וזה נכנס בתוך זו.
ככה אנחנו חיים וככה ממשיכים ושורדים
תודה מעומק הלב סיגי, יקרה
וחיבוק
מירה
מירה אהובה,
* שותק, נרעד, נעצב ונרגש מילותייך, הפעם ללא מילים !
בֵּין דְּפָנוֹת רֶחֶם חַמִּים
בִּפְעִימוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל שִׁלְיָה מִתְפַּתֶּלֶת
דִּמְדּוּמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל שְׁקִיעָה
מַבָּט שֶׁל תּוֹם לוֹטֵף עֵינֵי אֵם מְדַמֶּמֶת.
בְּזַהֲרוּר אַחֲרוֹן הַנִּפְגָּשׁ עִם הַיָּם
זָעַק לָרִאשׁוֹנָה זַעֲקַת חַיִּים
בְּמַבָּט קָלִיפְּסוֹ מְעֻרְטַל
חָתְמוּ דִּינוֹ הַמַּלְאָכִים.
מִקְלַעַת חַיָּיו בְּאוּדִים עֲשֵׁנִים
בִּלְחִישָׁה יַבִּיעַ אֲרֶשֶׁת שְׂפָתַיִם
אֲנָקוֹת תּוֹעוֹת בֵּין הַצְּלָלִים
בִּדְמָמָה זוֹעֲקוֹת הָעֵינַיִם.
כָּל חַיָּיו בְּמַסַּע מֵרָצִיף לְרָצִיף
לִפְרֹק שָׁנִים שֶׁל אֵימָה וּפַחַד
עֵינָיו מְחַפְּשׂוֹת עֵינַיִם תּוֹהוֹת
בַּאֲרֻבּוֹת כִּבְשָׁנִים בַּעֲיָרָה נִדַּחַת.
בְּגַנְזַךְ נִשְׁמָתוֹ הָרוֹתַחַת
לָהֲטוּ רִבְבוֹת מַבָּטִים
מְטַפְּסִים בַּאֲרֻבַּת עֲשַׁן גּוֹנַחַת
אֶל הֵיכָלוֹת רְחוֹקִים.
עֵינָיו רָאוּ אֶת כִּעוּרוֹ שֶׁל הָאָדָם
נְהָרוֹת סוֹעֲרִים שֶׁל שִׂנְאָה וְרֹעַ
עַד כִּי כָּבָה בָּהֶם הָאוֹר
לֹא יָכְלוּ עוֹד עֵינַיִם לִדְמֹעַ.
לזכרם של אותן עיניים קרועות לרווחה מאימת הזוועה.
לזכר ששת מיליון קורבות השואה שנרצחו ע"י הנאצים
ה` יקום דמם .
, אני מודה לכולכם שהשקעתם מזמנכם וקראתם את הפוסט.
תגובותיכם ריגשו אותי מאוד.
מירה
מירה , אין לי מילים לתרום כאן.
תודה ששיתפת.
מרגש
לדאבונינו הרבה מוישל'ה שכאלו היו ואפילו אין מי יספר סיפורם ובאשר למי שתוהה מדוע לא הייתה התנגדות אשיב :
כל הסביבה הייתה עוינת ולא היה לאן לברוח מהגורל המר - רק מה שחבל שבמדינת היהודים ה"עצמאית" כאשר יש ברירה להתנגד לאויב המאיים להשמיד יושבים מנהיגינו באפס מעשה כאילו היו מוישלה בגטו .
אגב :
הן אבי והן אימי נצולי אושויץ ושרדו יחידים מכל המשפחה .
לאימי היה אח יחיד מוישה יואל שמו בן 8 הגיע לאושויץ יחד עם כל המשפחה והופרד בסלקציה הראשונה יחד עם אימו ומאז לא ידוע גורלם רק משוער ... על פי התמונות שבידי אימי דומה מוישה יואל דמיון מפתיע לילד שבתמונה המפורסמת עם הידיים המורמות שחייל ה- SS מכוון לעברו את הרובה.
* * * * *
ישר כח למירה שהבאת כהרגלך בצורה הכי יפה עוד סיפור אנושי
שלמה
כ"כ מרגש ועצוב.
משפחות שלמות נעלמו או הצטמצמו כ"כ.
עלינו לזכור ולא לשכוח.
מי יודע אם אי פעם
המילה "יהודי" [שהפכה לסטיגמה]
תחלוף מן העולם
והתיוג יפסק
אחת ולתמיד
כל אדם
הוא ככל האדם
היסטורית
היתה סיבה שנקראנו "העם הנבחר"
האמירה הזו הציתה להבות
מעט סטטיסטיקה:
מרגש ואמיתי
הצלחת לרגש אותי מירה
תודה על הפוסט הזה........
אני בתור דור שני
נצולי השואה
לא קוראת שום
כלום על הנושא
אך הפעם הצלחתי
וחושבת שאת הפוסט
הזה חייבים לקרוא
כולם בלי יוצא מהכלל
כדי לקלוט את אשר
אנו הדור שלי והדור
היותר צעיר בעצם
עברנו וחלקנו עדין
עוברים יחד עם
היקרים לנו מכל........
למוישה היה את סבא שלו-לי לא היה אף אחד ממשפחות אבי ואמי
ריגשת אותי מאוד מירל'ה*תודה
אני חושבת מה לכתוב
אבל
ציירתי הכל
דניאלה
עצוב, מרגש אבל גם מחנך.
מוישה יהיה והינו יהודי טוב, אדם טוב.
תודה שהבאת.
שבת שלום !!
ומשהו עמוק ביותר שנשאו עימם נשאר בנו,
הבטתי בתמונות שבחרת להעלות בעמודך, רקל, והקדרות שולטת בהן.
מכחל לנו שמחת חיים אמיתית.
ירון
שלום מירה
סיפורך מרגש מאוד
חבל שלא כתבנו את סיפורי הורינו ומשפחותיהם
היום כמעט ואין את מי לשאול
לכן גם סיפורי משפחות אחרות חשובים מאוד מאוד.
שבת שלום, ציפי
מחפשת כוכבים עם
far@away
אולי נמצא ברופונגי
דש,
כל-כך כואב
כל-כך נוגע
סיפור אנושי אחד מיני רבים, וכל אחד מהם קורע את הלב. כל אחד ואחד מהם.
תודה ששיתפת בסיפורו.
*
shachaf tzodek post chova
meraguesh she mare
derech chaim
im kol a michsholim she ba derech
ve kol a zman ioter
learich a chaim ioter ve ioter
achzor lekachev
neshika
o historia
le tkufa ktzara
od pam bli ivrit...
אין לי כוכבים יותר. אך ללא תגובה לא ניתן להמשיך הלאה.
מזלו של הילד שלפחות היה לו סבא.
לרובנו, דור שני לשואה, לא היו סבים, סבתות,
דודים דודות וכן הלאה.
אנו גדלנו על סיפורי ההורים איזו משפחה לתפארת היתה להם
רבנים, חסידים, בעלי בתי חרושת, אחים אחיות, חלקם נשואים עם ילדים,
עדיין להורינו, היו סבים וסבתות ואף אחד מהם לא שרד.
למרות הכל הורינו החליטו שמגדלים אותנו באווירה שמחה, חופשית, טיולים מחנות,
מסיבות וכמובן לצד הסיפורים של מה היה, איך היה, איך מרדו,
איך שרדו, ותמיד, כמובן עם רגש האשמה איך אני היחיד ששרד ממשפחה
כה עניפה ואם כבר שרדתי, אראה להם שאני שורד ואכן הם נפטרו בשיבה טובה,
אבי בגיל 86, ואמי, בדיוק היום לפני שלוש שנים, בגיל 94.
יהי זכרם ברוך.
ממש מדהים.
תודה, מירה,
אף אני בן לניצול שואה, ורק לפני 4 שנים הבנתי עד כמה השואה - אותה למזלי לא חוויתי, אלא, כנראה ספגתי מאד במשתמע, היא חלק בלתי נפרד מזהותי היהודית והישראלית; עד כמה היא נדבך עמוק באישיותי, בפחדיי, ועד כמה השפיעה על חיי ובהתנהגותי, מבלי לדעת זאת.
הסיפור מרגש. מדהים עד כמה חפצים מסויימים מקבלים משמעות מעבר לכל דימיון בשל הקשרם. כולה כובע... אבל של מי... מתי... ואיך הגיע למוישה.
שבת שלום. ולעולם לא עוד.
ירון
זה לא פוסט מומלץ.
זה פוסט חובה.
מירה, תודה לך.
ריגשתם אותי בתגובותיכם, כל אחד ואחת.
התוגה - ואי יכולת ההשלמה.
דברים שילוו אותנו לנצח.
מירה
תודה לך על הקטע וסיפורו של מוישה.
כמו כל סיפורי אותה תקופה גם זה גרם לליבי לפעות בחוזקה.
בן 62 אני. ומוצא עצמי , בשנים האחרונות, לא מסוגל לראות טלביזיה ביום השואה. לא מסוגל לקרוא ספרים שנושאם הוא השואה, וגם לא לשמוע סיפורים על השואה.
רק בשנים האחרונות למדתי שאני רוצה לשמוע יותר על מה שעבר על אבא ואמא. אך אני לא מסוגל לשמוע.
עמית חתני, יצא לפני שנתיים במשלחת של צה"ל לפולין ובמסגרת ההכנה ראיין בוידיאו את אבי. בינתיים חלה אבי ונפטר. ועדיין אין בי את היכולת להכניס את הקלטת למכשיר ולראות ולשמוע את הראיון.
אני מניח שאינני יחיד בתחושות אלה.
אני זוכר ומזכיר את השואה. אבל, בדרכי שלי.
אני חושב מידי פעם על אבא ואמא מתרוצצים ברחבי פולין ואירופה, רוסיה ואסיה ובורחים מאימי השואה ומה שבא אחריהם. חותרים כל הזמן לאותו חוף שיביאם לאניה שתביא אותם לארץ ישראל. אני חושב על אמא ועל כוחות הנפש והגוף שהיו לה, לעלות בהריון, בחודש השמיני, לאוניית מעפילים, מבלי לגלות לאף אחד שהיא בהריון מתקדם, רק שבנה יוולד בישראל. אך הגורל והג'נטלמן הבריטי גרשם לקפריסין. ואת אבא שרץ מפינה לפינה ובארץ ממקום למקום להביא לבן שנולד מעט אוכל כדי להשאירו בחיים.
אני חושב, וליבי בוכה. לא מרחמים. ואולי כן...על הסבא והסבתא והדודים שלא הכרתי ושלא הכירו אותי - את בנותי ואת חתני ואת נכדי. ועל אלה שהכרתי שעברו סבל ועינויים בדרכם לכאן.
ואני עם ההזדהות הפרטית שלי עם שואה ועם גבורה ועם ייסורים וחיבוטי נפש על מה שהיה ומה שיהיה.
הייתי אומרת שאת קצת נאיבית
זה לא ייגמר נקודה. כי אחרי שכולם ייעלמו נישאר אנחנו, ואחרינו ממשיכינו.
תודה על הפוסט המרגש
שושי
מזמן לא בכיתי הצלחת להוציא לי את הדמעות.
ככל שהשנים עוברות אנו שומעים עוד סיפורים
ועוד סיפורים מהתופת ההיא.
זה לא יגמר עד שאחרון השורדים יעלם.
ואז מה?
זוכר את "יפה את ארצינו" שאבי אהב להקריא לי וא"חכ לקרואב בו.
אבל זה היום נראה לי כמשהו מנותק לחלוטין מהשואה - בכוונתו של אבי.
ולי לא היו סבא וסבתא (היו. אבל לא לי).
חבל שרק כשאנחנו מתבגרים אנחנו ניצמדים לעבר שרצינו לא לדעת עליו....
מרגש בן ואף נוגע.....
שוקי
למירה
אנא לכבודם של הקשישים
פצלי לקטעים למען תהיינה לנו הפסקות לנשימה.
שוקי
" לו רק היו הם עימנו. היתה יכולה להיות לנו משפחה גדולה ונפלאה "..
הזמן הזה המערבב שמחה ועצב...
לעיתים המילים נאלמות...והלב נצבט עד מאוד.
חיבוק.
תודה על השיתוף..