אנחנו עומדים זה לצד זה בתור בחנות של הבייגלים.

 אני קונה ארוחת בוקר לאוגדה,

הוא קונה בייגל עם סלט ביצים שהוא תמיד אוכל

מול חדשות הבוקר לפני שהוא הולך לישון.

הוא זיהה אותי.

אני מתנצל, לא זהיתי אותו בלי הכובע האדום. 

"אני לא מקנא בך," הוא מצביע על שקית הבייגלים הענקית שאני מקבל.

"סליחה?"

"על הילדים, אני לא מקנא. גם לי יש שלושה. עשיתי את הכיף שלי בדיוק כמוך."
"זה יפה מאוד." אני משיב בנימוס האמריקאי שכבר רכשתי פה.

"כבר עשיתי את המתקן הזה בלונה פארק." הוא מחייך ולוקח את השקית שלו.

"את מה עשית?"

"את המתקן הזה, של האבא.

עשיתי גם את המתקן של הבית ספר,

את המתקן של התיכון, את המתקן של החתונה.

למתקן של הגירושין אני לא מציע ללכת.

למרות שהתור שם ענקי - זה מתקן לא מוצלח במיוחד.

עשיתי אפילו את המתקן של הנכדים.

במתקן של העבודה אני תקוע יותר מידי זמן.

כבר הייתי מת לעוף ממנו, אבל אתה יודע איך זה.

זהו, עשיתי כבר את כל המתקנים בלונה פארק.

ולא בא לי לעשות אף אחד מהם שוב."