כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטעים מאיגרת, 16.4.2009

    0 תגובות   יום חמישי, 16/4/09, 12:42

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר

    קטעים מתוך האיגרת, 16.4.2009

    לקבלת האיגרת המקורית: orian01@bezeqint.net


    הדיבוק בחדר

    טרגי-קומדיה אפלה

    בהשתתפות מאייה אלרון, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

    אתם מגדלור בשמיי, בחיי ובעבודתי.

    בזכות תיאטרון החדר אני יכולה להתמלא שוב

    בהרגשה הזו שאין שנייה לה, של קדושת התיאטרון.

    הדיבוק שלכם הוא דיבוק כל הדיבוקים.

    היא האמת שצפה מעל הפרוטוקולים,

    והיא במלוא עצמתה בתוך החדר ברחוב הרב קוק 8.

    זוהי יצירת מופת.
    (סמדר יערון, יוצרת. מנהלת במרכז לתיאטרון עכו,

    מנהלת אמנותית בפסטיבל עכו 2009)

    עכשיו בחזרות פתוחות לחברים, טל': 03-5171818


    נו-אקסיט

    "חובה קלאסית לראות!"

    (משנת 2002 ועד היום)

    שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר

    בהזמנה טלפונית: 03-5171818

    תודה לכם השחקנים

    שעושים עבודת קודש!

    (מאייה שטיינמן-הובני, משוררת ומנחה)


    באיגרת המקורית:

    הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון

    שיטת אוריין

    "נמר בוער" - שרית פוקס

    מאיה הובני-שטיינמן: הקרנת בכורה

    מיכאלה למדן: אִישָּׁה שמוּרה

    מולי ש' אנצ'ל: חַי כָּאן וְעַכְשָׁו

    ג'וש שגיא: טרוט עיניים

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    ורד זינגר: קבצנית הבדלים

    צפירה יונתן: תאומי סיאם

    שאול דישי: פינתו

    רגע של עברית

    מזרח מערב המיטב /East West best

    סוזן בויל: כמעט בת 48 ושרה. תיהנו

    הכתובת על הקיר 

    דירה

    שמן

    אודישנים / דרושים 

    כרוניקה... 

    אתרים


    בס"ד

    הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

    השנה האחת-עשרה

    מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

    יום ב', כו ניסן, תשס"ט, 20.4.2009, בשעה 22:00,

    בתיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל אביב יפו, טל':  03-5629462

    הטקס ייערך בהנגר של התיאטרון וישודר במעגל סגור בכל האולמות של המקום

    הפקה, עריכה, בימוי והגשה: שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

    המשתתפים לפי סדר א-ב של השמות הפרטיים:

    אבי גיבסון בראל

    אמיר אוריין

    אמנון פישר

    אסא כשר

    דניאל סלומון

    זאב טנא

    יוכי ברנדס

    יניב איצקוביץ'

    ניר ברעם

    סמדר יערון

    קובי אריאלי

    שהרה בלאו

    שרית סאבו

    הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב

    הכניסה חופשית.

    האירוע מתקיים בחסות: תיאטרון תמונע  /  אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    יומן מסע

    26/09/00

    - כשאני שומע מישהו מדבר שטויות, אני נמנע מלהעיר לו על כך. לפעמים הוא עשוי להתריס כנגדי: "זוהי דעתי הסובייקטיבית ויש לי זכות טבעית להביע אותה!" או בפשטות: "ככה אני רואה את הדברים". לכן אני מחייך אליו ושותק. יוצא מכך שבזמן האחרון אני מרבה לחייך ולשתוק.

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998)


    "נמר בוער" - שרית פוקס

    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני

    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים חדשים. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקים ביצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר החשוב הזה.

    קטע נוסף מתוך הפרק הרביעי: "הנה אני, הגולה האמיתי, חוזר אל מקקי ארצו"

    (ללא הערות שוליים)

    ...ביומו הראשון בברלין המזרחית, שאליה עבר ממערב העיר, נכנס אלוני למשרדי התיאטרון והודיע בביטחון שהוא מוזמן להלנה וייגל (מנהלת האנסמבל הברלינאי). כך הגיע לחדרה. כשראה בעבר את וייגל בתפקיד "אימא קוראז'" בבימויו של ברכט, הרגיש "זעזוע קדוש" ברגע החד-פעמי שבו זעקה ללא קול מול גופת בנה. אחרי הפגישה בחדרה סיפר ליגאל תומרקין שבמהלך הפגישה וייגל הפליצה. שוב ביצע נסים תנועת הלוך-חזור בין קדושה וחילולה. וייגל הקדושה המפליצה. אלוני מסרס את התרגשותו.

    נסים אלוני ישב בחזרות של הנפש הטובה מסצ'ואן, מהופנט מדבקותו של הבמאי האנגלי אנג'ל בֶּנוֹ בֶּסוֹן ששוב ושוב עלה וירד מהבמה למרות גילו הלא-צעיר, כדי לבדוק עלים של עץ. הם צילמו כל סצנה, בדקו את הצילומים וערכו תיקונים. החזרות ארכו חודשים.

    דיוק - זה מה שהיה רוצה בתיאטרון שלו, חשב נסים. וגם ריבוי עלילות, כמו אצל ברכט. ומסכות, ואפקטים קולנועיים. וכמובן, מרחב מטאפיזי שבו אפשר להניע דמויות במקומות שאינם קיימים.

    בלילות חזר לברלין המערבית, אל פראו נול. היתה לה בת צעירה, בת שתים-עשרה. החייט היהודי, בן זוגה של גברת נול, אנס את בתה הקטינה. האלמנה הבליגה. נסים שמע על כך ממנה והבין שהיא מוכנה לשלם כופר אשמה גרמני לחייט, מפני שהוא יהודי. ואפילו בבשר בתה. באחד הלילות נכנס נסים אל מתחת לשמיכת הפוך שלה. "מון איב מונטאן" זימרה גברת נול בקול סופרן ותופפה על הפוך.

    לפעמים יצא לברים במערב ברלין, שותה שם בעמידה שלוש-ארבע כוסות ג'ין זול. גברים עבי עורף שאלו אותו פעם : "מנין אתה?" "אני יהודי!" הוא צעק, "אני יהודי!"

    גברת נול סיפרה לו במיטה איך חתכו נערות גרמניות אשכים של חיילים רוסים בזמן משגל. גרמניה והגרמניות הכבידו עליו פתאום ועוררו געגועים לארץ.

    משתוקק ומבוהל חזר נסים אלוני אל כס המלכות שחיכה לו בארץ.

    (סוף פרק רביעי)

    (המשך יבוא)


     

    מאיה הובני-שטיינמן: הקרנת בכורה

    ראיתי אותך באולטרא סאונד

    מוצצת אצבע

    מעבירה את הרגליים מאחורי הראש כמו היוגים הגדולים.

    מניחה ידיים על העיניים

    כאילו מחביאה עוד משהו שאינך רוצה לראות

    או כבר רוצה שיניחוך

    לנפשך.

    שוחה לך בעולם

    שלי ואת בשלך. 

    ניזונה משלייה שלי

    וכבר בשלה

    כמו סגול ריחני של לילך פורצת גבולותיי.

    הרגשתי שאת שמחה בי, מעלה בי חיוך משנתי

    היה זה סרט אהבה 

    ההווה בתוכי

      כל כך יפה בשחור לבן

    רוצה כבר לגעת אותך בצבעים

    חיים

    (מאיה הובני-שטיינמן)


    בס"ד

    מיכאלה למדן: אִישָּׁה שמוּרה

    אִישָּׁה שמוּרה

    כּמו מָצַה

    שְׁמוּרה לרגע הקצירה

    שְׁבוּרָה, פֵּירוּרֵיהָ

    ממתינים להִזַרָע

    בְּמָעַגל שְׁמִירָה

    קוֹצֵר והוֹלֵך

    בְּדָיִש תְבוּאָתַה

    מחזוריות מניבה אישה

    תְבוּאתָה אישה

    שְׁמוּרָתַה

    (מיכאלה למדן) 


     

    מולי ש' אנצ'ל: חַי כָּאן וְעַכְשָׁו

    אִם שִׁירָה נוֹעֲדָה לְהַלְקָאָה עַצְמִית

    הָיִיתִי הַקָּטֵגוֹר הֲכִי טוֹב שֶׁל עַצְמִי

    אִם כָּל מַחְשָׁבָה שְׁלִילִית

    הָיְתָה הוֹרֶגֶת לִי תָּא מֹחַ אֶחָד

    וְלֹא מַצְמִיחָה אֶחָד חָדָשׁ

    הַמֹּחַ שֶׁלִּי הָיָה מִצְטַמֵּק וְנֶאֱכָל

    בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁל עַצְמוֹ

    אִם כָּל מַחְשֶׁבֶת זִמָּה

    הָיְתָה הוֹרֶגֶת לִי שְׁנֵי תָּאֵי מֹחַ

    זֶה עֲדַיִן לֹא הָיָה חָשׁוּב

    כִּי בְּכָל מִקְרֶה אַגִּיעַ לַגֵּיהִנֹּם

    אִם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ כּוֹעֵס וּמְתֻסְכָּל

    וַדַּאי הָיִיתִי מְאֻשָּׁר

    אֲבָל אֲנִי חַי כָּאן וְעַכְשָׁו

    וַאֲנִי כּוֹעֵס וּמְתֻסְכָּל

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    13.4.09

    מועדים לשמחה

    גם השמאלן, חשבתם שלא?

    הולך למשפחה שלה או שלו

    גם הוא מסמס פסח כשר

    במקרים מיוחדים אולי מתקשר

    גם הוא משחרר אנחה וחגורה

    גם הוא מקטר: "אוף, זה  נורא

    אין לי מקום לפירור קטנטן"

    ומיד תוקע עוד קניידל כרסתן

    גם הוא נשבע שלא יוציא ת'אף

    גם הוא נשבר ומוציא את הטף

    גם הוא אחר כך חוזר מתפלא:

    בואנ'ה, פיר, לא כזה מלא

    גם הוא נפגש עם החבר'ה מהצבא

    (סרבנות לא הייתה אז אפילו מחשבה)

    גם הוא הולך לפסטיבל סיפורים

    גם לו אין ברירה, זה עם זוג חברים

    גם הוא נוסע לצימר קסום

    למות מהנוף וקצת משעמום

    גם הוא מאט קצב וזרימה

    גם לו זה עושה טוב בנשמה

    השילוב המופלא בין מועד וחול

    המניח לאהוב, להתפלל, לאכול...

    כן, כן, אז מה אם הוא שמאלן

    גם הוא יודע ליהנות כמו כולם

    למצות את מתיקות הימים ודבשם

    ממש כמו כולם - רק עם רגשות אשם

    © נילי אושרוב

    כל המקאמות באתר של נינה: http://www.nina102.co.il/


     

    ורד זינגר: קבצנית הבדלים

    דבר מאד מוזר אירע היום בצומת הרחובות לינקולן ויהודה הלוי ליד הדואר.

    בדרך כלל עומד שם, על אי התנועה, קבצן עצבני ונחוש שתובע למפרע חמישה שקלים פר נהג, כולו גידופים וניצוצות. לכן אני לוקחת שם תמיד את הנתיב הימני (הוא מעדיף לקלל בעומדו על האי).

    אבל היום עמדה על אותו אי צר, שכולו בטון מפויח (ופה לא מדובר על האי האיטי), קבצנית אחרת שמעולם לא ראיתי.

    בידה הימנית המפויחת, המיובלת, אחזה בשלט קרטון, עליו היה כתוב בטוש שחור ועבה באותיות ברורות: אני זקוקה לבדלי הסיגריות שלכם - אנא רוקנו את המאפרה לשקית שלי.

    בידה השמאלית המדולדלת, המזוהמת, החזיקה שקית ניילון לבנה.

    הסיטואציה תפסה לי חזק את הלב ובמקום מאד עמוק ולא רק כי המאפרה מתחתיי התפוצצה מבדלים.

    וכך קרה שמרוב מחשבה ועומק, השתלט הטייס האוטומטי שלי על כל העסק המכאני שבמציאות והנה מתוך הרגל אני נמצאת עכשיו בנתיב הימני.

    ביני לבין קבצנית הבדלים עמד כעת ג'יפ גבוה, כחול ומטאלי.

    "יש בדלים, גברתי?" קולה של קבצנית הבדלים היה צלול ונעים, אמנם חלש באופן אובייקטיבי, אך נשמע גם נשמע. נדמה שריכך את שאון התנועה הגס, כל כולו אנטי-תזה מוחלטת למראה המקומט, המרופט, הדוחה שלה.

    היא שמרה על ספייס מכבד ומרווח בינה לבין חלון הג'יפ הפתוח למחצה ובכל זאת, לנגד עיניה הלאות נטרק זה בלחיצת כפתור חשמלי, לא לפני שאישה בעלת צללית דקה נשפה רשפה לעברה: "יאללה, יאללה, תעופי לי מהעיניים!"

    עכשיו רציתי עוד יותר מקודם להגיע אל בעלת השקית. רציתי לתת לה את כל הבדלים שברשותי וגם כמה עטיפות ארטיק ישנות. רציתי להעניק לה אותם בחיוך מתנצל, פיצוי מתבקש על גסות הרוח המטאלית והבלתי נתפסת. ביקשתי להעניק לה נחמה פורתא על החוצפה הבלתי מוצדקת שנתקלה בה. אם היה זה המקום, הייתי מקוננת בפניה על אובדן הקוד הקהילתי, היהודי, הנשי. אולי הייתה נאנחת גם היא ומשיבה לי במילה של תקווה, עיניה זוהרות להרף עין.

    אך לפני שהספקתי לפעול ולגודש תדהמתי, החלה בעלת השקית לרדוף על הכביש אחר הג'יפ, כל כולה התרפסות ותחנונים: "גברת, לא רוצה שקל, רוצה רק את הבדלים שלך, בבקשה גברת..."

    הג'יפ היה כעת ברחוב יהודה הלוי בואכה-בלפור. קבצנית הבדלים עשתה את דרכה חזרה בשפיפות. היא צלעה ושתי כתפיה נשקו זו לזו בכינוס אברים נוגה.

    לחצתי על הווינקר וכשהבליח האור הירוק לא זזתי מטר. עצרתי, ממתינה בדריכות לשעת כושר שבה אוכל לתפוס את הנתיב השמאלי ולהתקרב אליה. היא צריכה אותי ואני אותה והצפצופים, הקללות והצעקות של כל העוקפים אותי עכשיו הינם מוסיקה רבת עוצמה למפגש קוסמי אדיר, מפגש של צדק והגיון צרוף.

    הגיעה שעת הכושר לחתוך שמאלה. התמקמתי פיקס, חלון מול שקית.

    שלפתי את המאפרה הגדושה במהירות שאיננה נעדרת רוך והושטתי אותה ליד האוחזת בשקית הלבנה, שהייתה במרחק נגיעה. "לא, לא, לא צריך", קולה של קבצנית הבדלים נשמע שונה - חזק, עמוק וקשה, "תתקדמי גברת, סעי".

    "אבל יש לי בדלים, הרבה בדלים, יש גם עטיפות של ארטיק ועיתון ישן". הייתי המומה, כמו שאני המומה בכל פעם מחדש שבה אני המומה.

    "לא צריכה עטיפות של ארטיק ועיתון ובדלים שלך, לכי", חרקה קבצנית הבדלים והלכה צעד אחד אחורה.

    שוב הבליח הירוק. גז.

    ואז, ימינה בבלפור. ואז, עצור ברמזור של שדרות רוטשילד.

    ושם, כמו שהיא שם תמיד, הקבצנית האנורקטית, המדממת, מחוסרת השיניים. לה אני תמיד נותנת סיגריה, הסכם שבשתיקה.

    הטלתי בדממה סיגריה אחת לתוך כוס הפלסטיק שלה, לבי עדיין הולם מאירועי הרמזור הקודם.

    "ספסיבה", הפטירה חלושות כשנטלה אותה באצבעותיה הפצועות, "ספסיבה".

    ושוב הבליח הירוק.

    ושוב, גז.

    (ורד זינגר)


     

    צפירה יונתן: תאומי- סיאם

    "חג שמח, חג שמח!"

    נשמעו הקולות מסביבי ואני בדרכי הביתה.

    היה זה יום שלישי אני חושבת, אבל לא ציון היום חשוב, אלא מיד תבינו, אני מקווה, אלא, מדוע קריאות השמחה היו כל כך רחוקות וקשות לי.

    עיני לא צרה בקריאות שמחה באשר הן. מה רע בשמחתו של אדם ומה לי ולזה. והנה אני סותרת את עצמי ומביכה את קוראי, לכן אומר כי אותו יום שלישי היה לקראת ערבו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, פשוטו כמשמעו.  "ובכן", או נכון יותר "וכי מה?" יאמר האיש ברחוב ועוד יחשוב אולי כי שפר גורלו ושמחה גדולה מחכה לו ביום חמישי הקרוב ואפילו ביום רביעי בערב. זיקוקים וריקודים ולמחרת רק שמחות על האש.

    בואו קוראי, אל תתנתקו ולוו אותי, כי לא קל לי להגיד את דברי אלה ולוואי, לו גם אני ומשפחתי, עם  עוד עשרות אלפי אדם, היו "שמחים עד הגג" ללא שכול על הנורא מכל, אבל המציאות (ולא אחשוף כאן ספקות ומחדלים) הביאה אותנו- אותם עשרות האלפים לעברי פי- פחת, וקריאת שמחת החג בערבו של יום הזיכרון, יכולה למוטט. האם דברי באים אל ליבכם?

    "את הנעשה אין להשיב', אומר הפסוק. לעולם לא נראה שוב את ליאור, אמנון, עמיר ונחשון, אריק,יאיר, רז, דני ויהודה ואין ספור של הרוגים, אבל ועוד אבל, תנו לנו ההורים, המשפחות שליבם קרוע, להתייחד עם הכאב לאורכו ולרוחבו  עד ישכך קמעא, ללא פילוחן של תרועות החג.

    "ושמחת בחגיך והיית אך שמח" שוב אומר הפסוק, אך לא בצמוד ליום הזיכרון!

    תקוותי שאמרתי את שלי מבלי להקניט או לפגוע ולמען האמת איני יודעת מיהם אותם "עושי הדברים" המחליטים על דא ועל הא, לכן אולי ואני חוזרת אולי עצומה, עצומה רבתי שחתימתה תביא להפרדה מוחלטת בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

    צפירה יונתן   אמו שלי ליאור.

    12/12/2008


     

    שאול דישי: פינתו

    לא שרתי לך ארצי *

    (שיר/ה כמחלה או ליקוי שמיעה והשמעה של הנפש

    הדוויה המבקשת לפזם בשקט, ברעש, ובקול מחיר.)

    לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך -

    זהו הפזם/זמם שהתפזם, ה~ת~מ~ת~ח 

    ושוטט ברפרוף קל עד-קלוש בתוך מוחי,

    לא שרתי לך ארצי, שרתי לעצמי,

    שרתי באוזנַי, בְּמוֹ-אצבעי ובכימיה

    הוורדרדה, השקועה, מכוּוצת בחשכה

    וזורמת לעצמה בתוך גולגולתי (שם

    כנראה כמו שאומרים - נמצא/ת אני

    עד להודעה חדה/ברורה וחדשה

    של צאתי).

    (* ציטוט מתוך "אל ארצי" - שירה של המשוררת רחל)

    --------------

    שאול דישי  ©  קול הזכויות שמורות.


    סוזן בויל

    כמעט בת 48 והיא שרה. אז יש תקווה. תיהנו:

    http://www.youtube.com/watch?v=9lp0IWv8QZY


    עד כאן קטעים מתוך האיגרת, 16.4.2009

    לקבלת האיגרת המקורית:

    orian01@bezeqint.net


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה