פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
ימי התום
לא היו הרבה מקומות מושכי לב לגדול בהם בנתניה של אמצע שנות ה60'. בית הוריו לא היה יוצא דופן, במובן הזה. גם השכונה לא. שתים עשרה או שלוש עשרה פניות מהכביש הראשי, פחי זבל בזויות מוזרות ודרכי גישה בבטון מתבקע .אח אחד, צעיר בשש שנים, מה שכמעט הוציא מכלל אפשרות חברות ביניהם. שני הורים שעלו לארץ פעם ושתקו ביניהם בצרפתית.
בית הספר היה כמו כל בתי הספר במקומות שבהם אנשים מקבלים עליהם את גורלם הזנוח בהכנעה ואלוהים הוא אוזן קשבת נסתרת ואינסוף חוקים יומיומיים: תלבושת אחידה, צינת בוקר, צחקוקים כבושים ומורה אחת שירכיה מבעד לחצאית טורדים את מנוחת הכל.
והיה אלוהים האחר. היה הים. הבטחות בלתי מובנות ובוהק חסר רסן, והוא היה הולך לשם מתי שרק יכל. אהב מאוד את הים, רץ ושחה. על המתח הצהוב שמול שורת המלונות המתרוממת הצליח עוד אחד ועוד אחד, וצילו על החול הלך וארך מחופש גדול לחופש גדול.
בהדרגה החל מבטו להימשך מהמים אל חלקי הגוף בבגדי הים. לירחוני המספרות שנתקל בהם בבית נהיה טעם אחר. והיו העיתונים שהראו הכל שהאיצו את הדופק. אפילו שלא ידע איך, רצה גם הוא ככה.
הפעם הראשונה שלו הייתה עם גרמניה שהייתה בגיל של אמא שלו ולקחה אותו לחדר שלה במלון. הפעם השניה הייתה עם ילדה צרפתייה, בתוך המים, מאה מטר מהמשפחה שלה שעל החוף. אחר כך הוא ככר זכר פחות ופחות מכל פעם, מכל אחת.
הוא למד איך משיגים את זה בקלות. הוא נהיה מומחה בזה. כשהתגייס הוא כבר היה עם יותר מחמישים. הוא היה בטוח שהוא גבר עכשיו ולא היה מוכן להיפרד מהים שלו ומכל מה שהביא לו והסכים לשרת רק כטבח, שבוע שבוע.
זה הלך ונעשה קל. התחיל לבקש מספרי טלפון באוטובוס, בקניון, ברחוב. מכל בחורה יפה שראה. פחות ופחות סירבו לו והשליטה שלו באומנות הנונשלנט, מתובלת ביד שלא עוזבת את הלחיצה ועיניים שמפברקות עניין כן הפכה למושלמת. בימים שלפני הטלפונים הסלולריים תעודת הזהות שלו הייתה מתפקעת מחתיכות קרטון של סיגריות ועליהן מספרים. הארנק שלו היה בדרך כלל ריק מכסף אבל מלא בעשרות על עשרות של אופציות. כשבנו בשבילו יחידת דיור מתחת לבית הוא כבר לא היה צריך לצאת בשקט מבתים שלעיתים נדירות חזר אליהם. הן היו באות אליו. בבית שלו השתיקה הלכה ושקעה עד שהפכה לחלק מהריהוט, לטפט. טפט כבד שאין לו צבע ואפילו מבטא כבר לא.
אחיו הלך לתיכון. למד יפה. הצבא נגמר. עכשיו היו רק הים והן ועיניים שעוקבות בהנאה אחר בתי המלון העולים. ישראליות זה בסדר אבל התיירות, הזרות, השפות, הריחות, קלות ונענות ואוהבות להצטלם (עכשיו יש גם קלסר עם תמונות) ותמיד הולכות בסוף וחדשות באות.
מלאני הייתה בת 22 ובתולה. אבא היה עורך דין של תאגידים, אמא הייתה פסיכולוגית והם דיברו ביניהם אנגלית מעולה שהיא לא שנאה. שניהם חשבו שהם היו יותר קולים ממה שהיו באמת ושניהם ניסו קצת יותר מידי להיות החברים שמבינים בדיוק מה היא עוברת בלי להבין שאתה לא יכול להיות הבן של עצמך. בת 22 ובתולה זה כמעט חריג, אבל היא ירדה לשתים עשרה ואפילו בלעה פעם אחת. אף אחד מהחברים שהיו לה לא הרגיש לה כמו מי שתשמח להיזכר בו גוהר מעליה בעוד עשרים שנה. החופש הזה בישראל, היא החליטה, תהיה הזדמנות מצוינת. הייתה להם משפחה בנתניה. היא אף פעם לא סיפרה לו את זה.
זה היה יום נהדר להיות בו בים. הוא גלש לאיטו בירידה התלולה אל החוף, סוקר את התמונה שלפניו ומנסה לאתר מרחוק בגד ים אטרקטיבי במיוחד. בגד הים הסגול שלה מושך את העין שלו ממרחק. כשהוא מתקרב הבוהק של שמן השיזוף על הירכיים שלה מדליק אותו. הוא שם את המגבת שלו איזה חמישה מטרים מאחוריה, עד שיראה של מי המגבת שלידה. אחרי כמה דקות אישה מבוגרת יוצאת מהמים ויושבת לידה. כנראה אמא שלה. יופי. הוא קם ממקומו והולך לכיוון המים, מתכנן איך לעבור קרוב ככל האפשר אליה, כדי שעיניהם ייפגשו. כשהוא אולי שני מטר ממנה היא מסדרת את בגד הים והוא קולט לרגע שיער ערווה מציץ מתחת, בהיר כמו שהוא הכי אוהב. היא מסתכלת למעלה ורואה אותו ומשהו בדרך הדיסקרטית שהוא מנענע את הכתפיים שלו מדגדג לה ומשהו בעיניים שלו מדבר אליה והיא מסמנת אותו וקמה אחריו למים. ככה זה מתחיל.
שבועיים שלמים. אף פעם לא היה ככה. הוא לוקח אותה אליו והיא אל החדר שלה במלון והם מטיילים בעיר. הבתולים היו ואינם ופעם אחת היא מוצצת לו והעיניים שלה בוערות באור אחר הצהריים של חדר מלון מול הים והיא כל כך שזופה ועפה בתוכו המחשבה שהייתה יכולה למצוץ לו ככה גם סבתא והמוח שלו מתפוצץ ביחד עם זה.
אחר כך הם רבים, יומיים לפני שהיא צריכה לחזור. הוא רוצה לצאת והיא רוצה להישאר איתו בחדר, לא רוצה שהסוף שלהם יוכתם בבנות שניגשות להגיד לו שלום ומסתכלות עליה ככה. או שהם רבים כי הפרידה המתקרבת מעיקה עליהם כמו הטפט של השתיקה בבית של ההורים שלו או ההתבדחויות המעיקות של ההורים שלה באורלנדו ומציצות במושב אחורי. הוא יוצא בטריקת דלת. כשהיא מתקשרת למספר של ההורים שלו בדמעות אמא שלו סוגרת לה את הטלפון. אין לה כוח לזה. כשהוא חוזר למלון שלה יומיים אחר כך, אחרי לילה של אלכוהול רע ואופציות, היא כבר נסעה. תשע בבוקר, לא בערב.
אחר כך הכל אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר והוא שכח ממנה ולא מפסיק לחשוב עליה.
אחרי ארבעה חודשים הוא חוזר מהחוף לאכול צהריים. כבר אוקטובר ויש עוד קצת מהן, בייחוד גרמניות מזדקנות, אבל כשהראש שלו מעל המתח הצהוב אפשר לשמוע את השקט של החורף מתקרב. הוא נכנס הביתה ומוצא מתחת לדלת של היחידת דיור מכתב שאמא שלו שמה. זה מכתב מחו"ל. הוא רואה את השם שלה עליו ונכנס להתקלח בלי לפתוח אותו. אחר כך הוא יוצא ויושב על המיטה ופותח את המכתב וקורא.
הוא לימד אותה מה זה סקס ומה זאת אהבה ומה זה לב שבור ומה זאת הפלה, היא אומרת. אבל עכשיו היא בלימודים, בברקלי, והיא לא כועסת ואם הוא יהיה בארה"ב הוא יכול להתקשר להורים שלה, היא רושמת את המספר וחותמת
"with love - Melanie".
הוא נשכב על המיטה ועוצם עיניים, בלי לעזוב את המכתב.
וגולש לאיטו במורד התלול אל החוף הוא רואה את המון המתרחצים והיפות ביותר נגלות לעיניו אחת אחת, כמו בקסם. בגד ים סגול מושך את מבטו אבל שמן השיזוף בוהק על ירכיים לא שלה, והדמיון נושך בו נשיכה של תאווה, תאווה ועצב. |
תגובות (40)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הכל עוד חדש, תאמיני לי. הכל חדש בעולם הזה. תודה.
קצת בדיליי מהרגע בו פרסמת את זה...
אבל הכנסת אותי לתוך דמיון של ימי התום...
כשהסקס חדש, נקי ושלול מכל מחשבות...
שעוד כותבים מכתביי אהבה גם למי ששבר את הלב.
זה מקסים ולא נותנים לי לככב אותך פעמיים היום :)
עוד אחזור...
את בעצמך נהדרת. תודה, מת עלייך.
אוף, אתה נהדר...
מלטף סימנים כחולים שצבטת קודם.
מקנאה בך על הכתיבה.
בעצם, גם על העיניים.
לא להיסחף:)
(: תענוג איתך.
נכון!
מת על התגובה שלך, מירבי. דמעות אולי הולכות לים, אבל הוא - -גדול מזה בהרבה.
רק מלקרוא את המילים בנשימה אחת ארוכה
אפשר ממש להרגיש את המליחות על השפתיים
ואת הרוח שורטת בעור הצרוב משמש.
וריח של אבטיח ושמן שיזוף ובליל קולות מובחן.
וכאבי לב שזורמים בתוך פיסות החול.
פעם כשהייתי קטנה שאלתי את אמא שלי איך נוצר
הים הגדול והעצום הזה, והיא בהלצה ענתה
לי שכנראה מדמעות. האמנתי לה אז. וגם היום.
תודה בלאק.
אבל הכל תכנים אישיים, מירה'לה.
לא איך להפסיק, לא איך להמשיך. בשביל זה צריך אישה בצורת בום, או משהו. תודה מירה גדולה.
מעולה ביותר. יש לך כישרון אדיר ונדיר להחוות.
ראיתי שכתבת למעלה "תכנים אישיים"
להבין מזה משהו???????????????
מה לעשות?
גברים לא יודעים מתי להפסיק, כנראה !!!
(או איך להמשיך)
מירה
מסכים עם האופטימיות האביבית של דברייך, אריאדנה. תודה.
כמו החיים - - - - האלה.
תודה פשקדית.
נשים יש הרבה, אהבה יש אחת והיא תנצח!
* לסופר.
מעניין מאוד, לאן כל קורא לוקח את אותו סיפור. תודה תמר, גם על ההגהה הקטנה (:יפה אמרת, עינת. זה באמת הרבה מאוד מהסיפור (שלנו). תודה.
הכי אהבתי את הרעיון של לשכוח משהו (או מישהו) ולא להפסיק לחשוב עליו. כרגיל מעולה.
ואני, יש לי זכרונות מהים של נתניה, אבל זה כבר סיפור לפוסט..
התאווה כמשככת עצב
ופורקן רגעי למשקעי לב נצורים.
תודה לך (ולאלוהים) על התגובה הזאת, אחותה.
תודה יעלי.
מה אומר מיכלי? תודה על הקריאה המעמיקה.
(אגב, למרות שמי שקורא את התגובות עלול עוד עוד לחשוב שזה פוסט על נתניה: זה לא באמת כך - - -)
תודה כמעט.
גם הסיפור נושך נשיכה של תאווה ועצב.
(ומשאיר סימנים של שיניים :)
החוף הוא אוניברסלי, יכול היה להיות כל מקום.
הוא מיוחד ושייך רק לך, ועכשיו גם לנו. עם הרגישות, והניסיון להקהות רגשות, והזיונים חסרי המשמעות שבעצם יש להם משמעות עמוקה יותר כי הם ממלאים את מה שחסר לו.
כרגיל, אתה יותר מנפלא.
*
אלונזי, הפעם התעלת אפילו על עצמך.
בנית דמויות שלמות, שיש להן עולם, רקע ואישיות. דמות ראשית שאתה לא שופט אותה אלא מבין וחומל עליה.
העצב הכבוש הזה עובר אלינו הקוראים, והוא עוד שכבה בטפט השתיקה, אבל אפשר גם לחיות איתו.
יופי יופי יופי.
בתור אחת שגדלה בנתניה, עם הים בחלון החדר, צריך להגיד שזה לא היה גן עדן. אבל גם גיהנום זה לא היה. ויש כמה מקומות מושכים חוץ מהים.
אהבתי. סיפור מקסים.
זה היה סיפור של קיץ... לא יותר?
גם בשביל למצוא רק את מה שלא חינני ואין בו קסם, יש צורך בכישרון...
:)
יפה, יפה..
עכשיו תראי את מה שיש מאחור :)
נחתכה לי התמונה...
לא יפה?
מריח ממלח של הים
ומבדידות של הבנאדם
מקסים אלונזו :-)
כל אחד ומה שמשתקף בעיניים שלו - - -
תודה מושכת.
אתה מבין, זה כישרון.
בשביל למצוא בנתניה (העיר שלא אכתוב את דעתי עליה פן אסתכן בסקילה) חן וקסם
צריך באמת כישרון מיוחד :)
תודה מגדלית.תאווה ועצב. גם לזה אפשר להתרגל.
סיפור מקסים.