כולם אמרו שהם הזוג המושלם. כל מי שראה אותם הבין שאהבה כמו שלהם היא נדירה. אמנם היו כמה נשמות טובות שהיה להם מה להגיד על השכונה ממנה היא הגיעה, ועל ההון הגדול שהוא הביא אתו, אך גם אלה נאלמו דום למראה האהבה המתפרצת. לכל מקום אליו הגיעו, כאילו הביאו עימם את השמש. היא מצידה הקפידה תמיד להיות בצילו, דואגת ללבושו, לדבריו האישיים, לביתם שיהיה מסודר, ותמיד בצנעה. למרות שהגיעה משכונת מצוקה, נראה כי לא הסתנוורה מכל העושר שסביבה והמשיכה בחייה הצנועים. עד אותו יום. ההודעה במוקד מד"א היתה מקוטעת והיסטרית: "בעלי...פיקניק...יער...נחנק....לא נושם...אוכל...". מבין שברי המילים הצליחה המוקדנית להבין פחות או יותר במה מדובר ולשלוח צוות. הזמן שחלף בין שיחת הטלפון ועד שפילס האמבולנס את דרכו במעבה החורשה היה זמן יקר. הוא שכב שם על עלוות העלים, קצף קל ניגר מקצות פיו, ומפת הפיקניק המשובצת מוטלת סתורה על פני האדמה כששרידי הארוחה הטובה שטרחה והכינה מונחים כעדות אילמת לבוקר הרומנטי אותו בילו כאן עד זמן לא רב. לרופא שהגיע עם האמבולנס לא נותר אלא לקבוע את מותו, ולהתפנות להרגיע את האישה המיוסרת שראה מול עיניו. היא מיאנה לקבל את בשורתו של הרופא, ועוד יותר התקשתה להאמין לסיבת המוות: בוטנים. בין מנות האוכל שהגישה לו היה גם קינוח מיוחד עם קרם בוטנים, שמצאה בשיטוטיה באינטרנט. כל כך שמחה על שמצאה את המתכון, ועכשיו היא עומדת כאן, עם בעל אחד מת וקינוח מרוח על כל המפה. במשך כל זמן השבעה יצאו ובאו את ביתה עשרות אנשים, מנסים לנחמה. והיא, כל שאמרה, שוב ושוב, היה אותו משפט אחד: "למה הוא לא סיפר לי?" כמו מכה על חטא שלא ידעה. נותנת לאנשים לחלוף על פניה כמו בתמונות של סרט שהיא אינה חלק ממנו. בין חבריהם המשותפים התארגנה משמרת ללוות אותה בחודשי האבל הראשונים, ולא להניח אותה לבד. היא לא מיהרה לחזור לעבוד, וגם לא נצטרכה לכך יותר, בגלל כספו. מעבירה את ימיה בבהייה אין סופית בתמונותיו באלבום המשותף. כל הסובבים אותה ניסו לתלוש אותה מהאבל, ולהחזיר אותה, ולו במעט, אל השיגרה, אך היא בשלה. ממאנת להתנתק מהזכרונות. "למה הוא לא סיפר לי?" חזרה ואמרה. עד שיום אחד, במפתיע, הודיעה לכולם, שאינה יכולה עוד לשאת את הזכרונות הניבטים אליה מכל פינה בבית. בתוך ימים מכרה הכל, את הבית, את הריהוט, את הזכרונות ועברה לעיר אחרת מרחוקת, בורחת מכל חייה הקודמים, מנסה לפתוח דף חדש. הניתוק היה חד. ההיעלמות שלה מנוף חייהם היתה מוחלטת. מדי פעם עברו שמועות בין החברים על הקורות אותה, אך היו אלו רסיסי מידע ולא יותר. חזרה לשיגרה במקום החדש. ריהטה את ביתה, פתחה לרווחה את חלונותיו וחלונות חייה, יצאה אל הרחוב, לחנויות, לעולם. התחילה את הפרק הבא של חייה. בוקר אחד בעודה עומדת בתור לקופה בסופר לא יכלה שלא לשמוע את השיחה בין הקופאית לגבר שעמד לפניה: "אדוני רוצה מבצע, שלושה חטיפי בוטנים בעשרה שקלים?" -"לא תודה, אני אלרגי לבוטנים". ענה הקונה. "עוד בעל אחד" אמרה לעצמה, ובעודה לובשת על פניה חיוך רחב ומפתה, פנתה אליו ואמרה: "אני בטוחה שנפגשנו פעם. לא?" |