כמה שבתות אפשר לספוג בנשימה אחת עד אשר תחלופנה הן ברצף?
טייפון של שבתות המשוגרות בצרורות בזו אחר זו בכדי להתעורר לעוד אחת ולחשוב לעצמנו, איך לעזאזל עוברים עוד יום של חג בשלום.
אני חושבת שזו הסיבה שאנו עם שאוכל כל הזמן, פשוט כי כבר לא נשאר מה לעשות כאשר כל יום חג, אז תוך כדי שירה רמה של: "יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום" ובדיוק בגלל הסיבה שבסוף כל חג, כבר חג מעלינו חג חדש ובאמתחתו שלל שבתונים נוספים, אנו חייבים להכניס בהתקף בולמי נוסף איזה עוד שווארמה בפיתה בלאפה, כאפה, או מצה, העיקר שיהיה עוד משהו לתעסוקה ובדיוק בעבור זה הומצא המנגל, שהוא שילוב של שתי מילים: מן גל, כי התקפי שיעמום הולכים יופי עם חגים והם מחזוריים ובאים בגלים, אז אנחנו מנפנפים קצת בכדי להזיז בין בליסה לבליסה את פלג הגוף העליון ולכן גם מחליפים כמדי דקה שתיים בין יד ליד, זה חשוב ומומלץ.
כזה הוא החג, איך שהוא כל שנה בדיוק כשכמעט עובר זעם והחג אוזל, אני מגיעה לשלב הזה של "דיייייייייייייייי!!!", זה חבל כי יום אחרי כבר בין כה וכה הכל היה מאחוריי, פרט לעוד יום שישבת אחרונים בהחלט, לפני חול (בלי מועד).
אז ככה, אני כותבת כעת כי, כי....כי אני חייבת את זה לעצמי ככה באמצע כל החגיגה הזו שבסיומה חגגנו גם מימונה אשכנזית בקיבוץ גבולי ומרחנו מעט מופלטות עם מרגרינה...סתם סתם סתם...פשוט הקיבה האלסטית שלי החליטה שהגיעה לקצה גבול היכולת וכך גם יכולתי לספוג שבתונים בשרשרת ושיעברו כבר לבודדת, אחת לשבוע, מספיק עם ההתלהבות המשביתה הזו.
ובינתיים, אוףףףףףףףףףףףף שאפתי עוד אויר רווי ריח בשרים על האש וישראלים שכבר מנגלו הכל, כולל כמה אצבעות מיותרות שהפכו את האנטריקוט קצת יותר מדי קרוב לפלדה הלוהטת וקיבלו גובלן יפה ומפוספס לזכר הימים ההם בו הוציאנו ממצריים מסיר הבשר בכדי שנגיע לארץ המובטחת ונלמד שאפשר גם אחרת, בלי סיר, פשוט עם קצת פחמים ומתקן לאומי שלעולם לא ינוס ליחו. |