אני עוד לא יודעת למי בדיוק אני הולכת לכתוב את הפוסט הזה, לי, לך או לו.... אני גם לא יודעת בדיוק מה אני הולכת לומר...לי לך, או לו... אני מניחה שיהיה פה קצת מכל דבר, קצת לכל אחד מאיתנו, ואני מניחה שאני אהיה מאוהבת בפוסט הזה בסופו. אני גם מניחה שאני סתם מזיינת את השכל פה עם הקדמות, רק בגלל שאני קצת פוחדת להתחיל לכתוב היום.
שלושה שבועות עברו מאז נכנסת לחיים שלי. שלושה שבועות בהם הבנתי על עצמי, עליו, עלינו, וכשאני אומרת עלינו, אני מתכוונת הפעם אליי ואליו.....הבנתי המון דברים. שלושה שבועות שבהם אני מרגישה לראשונה בשנתיים האחרונות שאני לא מבולבלת, שאני יודעת. שידעתי תמיד. רק שאף פעם לא היה לי אומץ. שלושה שבועות בהם למדתי שאומץ זה דבר נרכש, כמו בעצם כל תכונה אחרת שארצה לסגל לעצמי, ולהתגבר על פחד שלך זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות למען עצמו.
הכרתי אותו לפני קצת יותר משנתיים. אחרי שלושה לילות יחד לחשתי לו באוזן שאני אוהבת אותו. אחרי שלושה חודשים הוא לחש לי באוזן - אם אני רוצה להתחתן איתו. אחרי שלוש שניות אמרתי כן. אחרי שלושה חודשים היינו נשואים.
שלושה שבועות מאז נכנסת לחיים שלי. בייבי. והחיים שלי לעולם לא ישובו להיות עוד מה שהיו.
התחתנו ואחרי 8 חודשים נולד לנו בן מדהים. אחרי 8 חודשים נולדה האהבה הגדולה בחיי. האהבה הזאת הייתה כל כך טוטאלית שבן רגע הפכתי מילדה, מאישה, מרעיה, מחברה, הפכתי רק לאמא. כל כולי אמא. אם אסתכל על זה בצורה מסויימת...אז בלידה נולדה בי - אמא שלי. אמא שלי היא האמא הכי מדהימה בעולם. כמו שהיא יודעת להיות. אך כילדה. אני זוכרת. שהייתה בי תמיד תחושה שהיא מוותרת על עצמה בשבילנו.. זה לא היה נעים. בלידת בני נולדה ממני אותה האם בדיוק. אתמול גיליתי את זה וזה היה כואב. זה קרע את הבטן. זה היה כמו צירים. כמעט. ונהנתי מהכאב הזה כי למדתי כבר שכשכל כך כואב זה מן הסתם כי אחר כך יבוא שינוי מאוד גדול.
אני יודעת שהשינוי יבוא, אני יודעת שאני רוצה בו. אני רק מחכה לגלות כיצד עושים אותו. אני מוכנה. אני מחכה.
שכחתי שאני גם ילדה. שכחתי שאני אישה נשואה. שכחתי שאני אישה. ולהיות רק אמא, זה מאוד קשה. זה תובעני מידי. אמא צריכה לקבל בעצמה כדי שיהיה לה מאיפה לתת.
אני לא הסכמתי לקבל. לו היה נוח לא לתת. והגענו לכאן.
הזכרת לי. הזכרת לי שאני אישה. הזכרת לי שמותר לי להישען. הזכרת לי שמותר לי להישבר. הזכרת לי שמותר לי. שמותר לי להיות אישה. שמותר לי להיות סקסית. שמותר לי להשתטות. שמותר לי לצחוק שמותר לי לבכות
הזכרת לי - את מהותי.
הזכרת לי את החלומות שלי לעצמי, את התקוות שלי בשבילי, והכי חשוב הזכרת לי שאני יכולה לעשות הכל! כל כך פחדתי להרגיש...ואני יודעת עכשיו שזה שהרשתי לעצמי להרגיש....זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.
ברגע זה. הייתי לוקחת את התינוק שלי. כמה בגדים. מתחילה מהתחלה. הייתי רוצה ללכת לישון איתך כל לילה. לקום איתך כל בוקר. לגדל איתך ילד. ילדה. 2 חתולים. הייתי רוצה להכיר את ההרגלים שלך ביום, בלילה, לשמוע את הנשימות בשנתך...להרגיש את החיבוק העוטף הזה...לעד. הייתי רוצה כל יום, כמו היום, כמו אתמול. והייתי רוצה מציאות. והייתי רוצה איתך. אותך. אותנו. ושאלתי אם באמת יהיה לנו טוב, ואני פשוט יודעת שכן. ויודעת שאתה יודע שכן. ויודעת שאתה רוצה. כמוני. אותנו.
עמדתי במטבח, מבולבלת, מובכת, נרגשת, נסערת. ידעת להרגיש את זה.... ידעת להרגיע את זה. בחיבוק. בלומר שהכל בסדר. בלהיות. רק להיות. רק להיות נשמע פשוט וקל. זה לא. זה המון וזה כל מה שהייתי צריכה. וזה שידעת מה הייתי צריכה זה היה מדהים. והכל מדהים. כל החוויה הזאת. כל ההבנה הזאת. כל החיבור הזה. הכל מדהים.
הלילה ניפגש כולנו. אני ואתה. הוא והיא. אתה והיא אני והוא. כולנו. אני והאיש שלי אתה והאישה שלך.
בטח נהיה חברים טובים. אני יודעת. אני יודעת יותר מזה. אני סותמת.
זה מדהים איך הכל קורה בזמן הנכון, בקצב הנכון, וכל שינוי בתוכניות נראה רק יותר נכון ויותר מדהים ויותר מושלם. שינויים זה דבר שנורא הלחיץ אותי פעם. המילא "נורא" נורא הלחיצה אותי פעם. היום אני פשוט נורא אוהבת אותך. בייבי.
אחרי הלידה...הגוף נשאר עם סימני מתיחה. הגוף כל כך משתנה. הרגשתי נוח איתך. הרגשתי טוב איתך. ככה...רק מה שהספקנו...רק מה שיכולנו. הרגשתי הכי אישה בעולם.
עדיין לא מאוהבת בפוסט הזה. אבל אוהבת. אותי. מאוד. אוהבת אותך. נורא. אוהבת אותו. בטח אוהב גם אותה.
אתה יודע מה? כבר לא פוחדת ממה יהיה.... הכל יהיה בסדר הכל יהיה מושלם. אני פשוט יודעת.
|