|
מוצאי חג פסח 2009, לקראת ביקורו של ג'ורג' מיטשל נציגו של הממשל החדש בארצות הברית למזרח התיכון - לראות את התמונות של אהוד ברק בטלוויזיה מדושן עונג וסביבו חבריו החדשים איווט ליברמן ובנימין נתניהו מחזקת את התחושה של חונטה השלטת במדינה. כופפו את השיטה הדמוקרטית לצורכיהם, הם ורק הם מחליטים מה נכון ומה לא נכון למדינה הזו. הם יצרו את שיטת הקרוסלה, פעם אחת נתניהו ראש ממשלה ופעם ברק ופשוט מחליפים כיסאות ביניהם. הציבור חושב שהוא משפיע בעת שהוא מחליף ביניהם או שם את חברי קדימה בשלטון (הערה על קדימה בהמשך). המצב הזה מייאש משום שאין אופוזיציה ואין חינוך לאופוזיציה. בבחירות שיערכו נניח בעוד ששה חודשים מהיום החונטה תישאר. בסך הכול יעברו קולות מהליכוד לעבודה או לקדימה אבל אילו אותם פרצופים ועדיין ימשיכו לנהל אותנו. הדיכאון לכן הוא שאין סיכוי למשהו שונה.
מדכא לחשוב מה השלישייה הזו יכולה ומוכנה לקדם מבחינה מדינית. הריטואלים החוזרים ונשנים של פגישות עם מנהיגי עולם, הדיבורים החלולים על הרצון לקדם את השלום תוך כדי אכילת בורקס או קוויאר. לבחירות הבאות יש להם את כל התומכים שאפשר, על העניים הם עובדים ועם העשירים יש הזנה הדדית.
הכעס כלפי אהוד ברק הוא לא רק בהריסתה וקריסתה של מפלגת העבודה אלא שהוא הצליח נכון לעכשיו לרסק ולסרס את האופוזיציה בראשות ציפי לבני. ניסיונותיה של ציפי לבני ועמידתה האיתנה אמנם מעוררים התפעלות אך חברי המפלגה בראשה היא עומדת כל כך אוהבים את מנעמי השלטון ונראה שהיא תישאר באופוזיציה לבד עם שלי יחימוביץ' ופליטי מרצ. קדימה לצורך העניין היא חלק מאותה שיטה. לציפי לבני יש מפלגה המורכבת מבכירי הליכוד והעבודה לשעבר. אנשים כמו שאול מופז המחפש כל דרך להיכנס לממשלה או לחילופין דליה איציק שתעשה הכול בשביל כסא כלשהו. אלו אותם פרסונות ובהזדמנות הראשונה שתינתן להם הם יצטרפו לממשלה כשרים לענייני כלום.
התדרדרות מפלגת העבודה מאז לקח על עצמו ברק את הנהגתה בפעם הראשונה, היא שיטתית ועקבית לא רק במספר המנדטים שהמפלגה הידרדרה אליה אלא מעוד שתי בחינות, פרסונאלית ואידיאולוגית. מספר המנדטים שהעבודה בראשות אהוד ברק ב-1996 היה עשרים וששה והיום יש למפלגת העבודה שלוש-עשרה מנדטים. פרסונאלית - איזו סיבה יכולה להיות למישהו לתמוך במפלגה שמיצגיה הבולטים בנוסף על אהוד ברק הם פואד בן-אליעזר, בוז'י הרצוג והקריקטורה החדשה בעולם הפוליטיקה אבישי ברוורמן. מבחינה אידיאולוגית ראינו בתעמולת הבחירות "חאמסה חאמסה", אין מספיק סופרלטיבים לבחינת גאונות האידיאולוגיה. ועכשיו ברצינות, ראינו את האמונה והלהט של שלי יחימוביץ, נלחמת להכניס לנו לראש את המושג "סוציאל דמוקרטי", אבל כל זה נעלם עם הקמת הממשלה. חיבוק הדוב של אהוד ברק לפני הבחירות את שלי יחימוביץ' ואופיר פינס חיסל לחלוטין את השמאל האידיאולוגי במפלגת העבודה. להם יש עבודת שיקום אדירה לפני שיוכלו להציג שוב את מרכולתם בציבור.
הישג נוסף של אהוד ברק עם כניסתו לממשלה הנוכחית הוא הרס מוסד האופוזיציה. מוסד שאין צורך להדגיש את חשיבותו לדמוקרטיה. אהוד ברק חייב להסתלק מהנוף הפוליטי משום שאין לו מושג בחוקי המשחק הדמוקרטי. עדיף שיתנו לו מינוי לחיים לתפקיד שר הביטחון , שיסתובב בקוקטיילים מבושם עם חבריו הביטחוניסטים אבל שלא ינסה לנהל לנו את המדינה, הוא רק מקלקל.
השמאל מצידו (ממפלגת העבודה שמאלה) חייב להתארגן ולהקים אופוזיציה רעיונית רצינית בלי פחד. לשים בראשו את החזקים עם הפה הגדול, כמו שולמית אלוני בזמנה, ולהכין אותנו לישיבה אופוזיציונית ארוכה אבל עם תקווה כלשהי בעתיד.
|