כל שנה ,ממש מקטנותי  ,כשמתקרב יום השואה משהו חזק מטלטל אותי.

כבר כילדה ,מול טלויזיה שחור לבן , הייתי מחוברת לכל התכניות בערב השואה .עד שעה מאוחרת ,כמו רוצה לקלוט

את הכל וחלילה לא להחמיץ מידע...ילדה בת 10.

אמא תמיד תהתה לפשר הענין,אחרי הכל, מתוך 8 ילדים רק אותי זה ענין.

בגרתי . ולא ניסיתי ,יותר נכון לא היה לי האומץ לבדוק למה ומדוע. פטרתי את עצמי בעובדה

שכל יהודי, באשר הוא יהודי - בוודאי מתענה כמוני.

לפני 10 שנים לערך ,התחלתי להתענין אצל חמי וחמותי (יוצאי פולין)  בכל הקורות אותם שם.A

הם למזלם , הצליחו להימלט משיני הנאצים כמה ימים לפני שהגיעו לעיירה שלהם והעלו אותה באש ,

לרוסיה....ומשם עברו סדרת נדודים עד שהגיעו ארצה.

בכל פעם שסיפרו נדבך נוסף מהתקופה, הייתי מרותקת כמו מישהי שמכירה והיתה שם.......

אז, גם התחלתי ללמוד לשיר כמה שירים באידיש..וכשהייתי מגיעה למשפחה התימנית שלי

היו מגחכים ואומרים שמאז שאני קטנה אני "משוכנזת"..

וכשביקשתי לדעת למה הם מתכוונים ,הם סיפרו שאהבתי תמיד אוכל אשכנזי.ושמרק תימני

לא עשה לי את זה...צחקתי,כן,אבל החלטתי לבדוק.

מזה כמה שנים שאני חווה תהליך ארוך של רוחניות -למדתי הילינג ,רייקי,טארות ותקשור.

האחרון  הוא ירושה בגנים מסבתותי לאורך הדורות...רק הייתי צריכה לחזק את ביטחוני

ולא לפחד מזה.

אני יודעת שהכתוב כאן לא מיועד לסקפטים או לאנשים שלא מחוברים למהויות האלה,מראש אני אומרת:

זה אמיתי.

באחת הפעמים שנפגשנו כמה מתקשרים חויתי את ורשה.גטו ורשה.והמון פרטים התווספו לי

שלא ידעתי עליהם קודם.

בפעמים רבות הייתי שם...ולא אלאה אתכם בסיפוריי ,אשמח לספר לכם אותם בעל פה.

לפני 4 שנים בתי עמדה לצאת לפולין עם משלחת בית הספר.וכמובן שהורים שהיו מעונינם להצטרף

היו צריכים להגיש בקשה ולנמק למה דוקא הם צריכים לנסוע,כמובן שכמות המלווים היתה מוגבלת.

אני כתבתי שבתור תימניה אני מחוברת מאוד לאושוויץ וחייבת לנסוע כדי לסגור מעגל.

מי חשב שזה יעבוד על מישהו?.....וזה עבד.

נסעתי עם הילדים המדהימים שלנו,תפארת המדינה ממש.מלאי ערכים ועמוסי פטריוטיות

שרק העצימה אצלי את האהבה לעם שלי.

עוד אנחנו לקראת נחיתה וכבר אני רואה את השלג המכסה את הארץ הארורה ההיא

כשכתמים כהים מבצבצים ...כמו טבע אחרי שריפה...אלה היו העצים הערומים בשלג.

איזו קבלת פנים מפחידה! איזה נוף קר ו..מת.

עברנו את כל המחנות ,ששה ימים אני צועדת במסע הזה עם הילדים,מחזקת,שרה איתם

לומדת וחשה שאני מכירה ויודעת..אפילו כשהיינו בקרקוב בבית הכנסת..נדמה היה לי שאני מכירה

את המקום...ההתרגשות היתה עצומה..לא ידעתי את נפשי .

בלילות הייתי מתעוררת ורוצה הביתה כמו תינוקת..

ואז הגיע היום של אושוויץ.

נסיעה של כמה שעות....אני מבקשת מהמדריכה של יד ושם לעצור את האוטובוס כי אני חשה בחילה (ואני אחת שלא יודעת להקיא..) אי אפשר ,אנחנו באיחור.

חזרתי למושב שלי...ואני מרגישה שאני לא דומה לעצמי ,אני מליאה פחדים לא כמו במחנות האחרים ,הגוף שלי רעד והמון בכי המון......עוד לא הגענו אפילו!!

כשהתחלנו את מסלולנו באוושויץ נעמדנו אל מול השער האומר:ארבט מכט פריי" -העבודה משחררת.

כולם רצו להצטלם שם כולל בתי. ואני צרחתי עליהם שזה חילול הקודש! תצלמו את זה,אל תצטלמו

זה לא מזרקה ,או נוף באיטליה,זאת כניסה לגיהנום!!

כמובן שלא שמעו לי....רק אני לא הצטלמתי ,בעצם הייתי זאת שצילמה.....

נכנסו לביתנים אחד אחד,התמונות שם זוועה,האביזרים והחפצים הנלווים הם עדות איומה ביותר

לסבל והעינויים שעברו שם.רחל המדריכה מפליאה בידע שלה ומספרת הכל..הכל...והילדים שואלים ומתענינים,

בוכים ,נאחזים זה בזרועו של זה במין אחדות מדהימה.

אני אומרת עלצמי פתאום כמה בנאדם יכול לשאת? ושואלת את עצמי בקול: מה אני הייתי צריכה את המסע הזה

לעזאזל!!אנלא עומדת בזה יותר..וכמו שאני ממלמלת לעצמי ניגשת אלי המדריכה ושואלת:"איילה את בסדר?

את רוצה מים?"- ואני עונה לה שמה שאני רוצה זה לצעוק חזק :"שמע ישראל".

רחל היקרה אמרה שלא בכדי אני רוצה לצעוק את זה ,כי זאת היתה התפילה שבה היו המובלים לתאי הגאזים שרים.

בלעתי את האינפורמציה והמשכתי ליעד הבא...תא הגזים.

שתבינו ,כבר עברתי את כל מחנות ההשמדה וראיתי לפני כן תאי גזים ,אבל כנשכנסתי לשם ,באוושויץ

התחלתי לחוש ולראוות דברים..אפילו הרחתי את הריח של השריפה....

לא המקום לתאר את מה שראיתי ,רק אומר למי שמבין שחוויתי את הגלגול שלי ,ככה ממש.

רצתי החוצה אל השלג,אל הטבע לצבוט את עצמי שאני לא מדמינת....בוכה ומשתוקקת להוציא זעקה גדולה.

זה כמעט קרה..רק שהילדות המקסימות הבחינו שני לא לידן ויצאו לחפש אותי.

חזרנו ארצה.

הייתי מוזרה למשפחה שלי במשך חודש ,התמונה הענקית  בבביתן באוושויץ של משלוח האמהות והילדים

לא הרפתה..אז ציירתי אותה בגודל של 2 מ' על 1.60 ..עד שנרגעתי.

ידעתי שאני רוצה לחזור לפולין ואמרתי ככה תוך כדי ארוחת ערב ש:"הסיפור שלי עם פולין לא נגמר אני עוד אחזור לשם"  ואני שומעת את הבת שלי אומרת :"אמא אני באה איתך".

 בכל המסע הזה השתדלתי לתת לה להיות עם חברותיה ולהתמודד בדרכה ,כשהזדדקה לי אני הייתי שם.

לפני שלוש שנים פנו אלי מבית נגלר בקרית חיים ,עירי מזה 24 שנים ,ושאלו אותי אם זה נכון שאני יודעת

לשיר באידיש כי הם זקוקים למישהו כמוני..מה רבה היתה הפתעתם כששמעו את המבטא שלי באידיש.

ככה כל יום שואה, קראו לי לתימניה לשיר בשפת אמי: האידיש. ובסוף כל ערב כזה , תמיד הגיעו

אלי דוברי  השפה ושאלו מאיפה האקצנט הזה??????-עניתי : מגלגול קודם ,ספק צוחקת ספק רצינית.

השנה החליטו לעשות מחזמר בו הסבתא הפולניה,,ניצולת אוושויץ ,מספרת לנכדה את תלאות משפחתה.

ויתרתי. הבנתי מראש שאין צ'אנס שיקחו אותי ,כי מה לעשות, אני שחומה ,מדברת בח' וע'.

אבל...החליטו הפוך ,החליטו שאני אותנטית ,משום שאני חשה את הסיטואציה ,משום שהדמות הזאת

מתאימה לי -אני אעשה את התפקיד.

אודה ואומר -התרגשתי.אפילו נלחצתי. ביקשתי שיבחנו אותי.

אתמול עשינו חזרה ראשונה עם כל השחקנים..(בוגרי בית צבי)

המחמאות שקיבלתי על משחקי ואיך שאני מבינה את הדמות...עוררו בי מחשבות מנחמות משהו..

הנה ,איילה- שלוש שנים אחרי..את סוגרת עוד מעגל עם השואה.