עוד מילה אחת על חירות ביום האחרון לגמרי של חג החירות ( הפסח, האביב אבל בעיקר יציאת מצרים...זוכרים?...
הפעם - במרכז - דווקא מהגרים בפינות שונות בעולם המודרני ( וכאן - מהגרים אפגניים בצרפת) הזוכים ליחס מפלה ומשפיל המזכיר, למרבה הצער, ימים אפלים שהתחיל אי שם ב-1933, והסתיימו בטרגדיה עולמית, שאת שרידיה האחרונים חלקנו מכירים כל כך טוב, ממש מהבית ...
זכורות לי כמה חוויות אישיות לא נעימות במיוחד . אך אחת מהן שמורה עימי - לפני למעלה מ-25 שנה, במינכן, היה מי שחשב אותי לתורכיה...( ומה לעשות - אני לא בלונדינית ... .
לא רחוק משם, נקלעתי לפני שנים אחדות לדיון חברתי שעסק בישראל. אדריכל מלייפציג הביע את דעתו על היהודים, ולצערו נתקל בתגובתי בשפת האם שלו אך מנקודת המבט שלי כישראלית. השתררה שם דממה מעיקה. הוא החוויר. פתאום, כי לא ידע שאני ישראלית. כולם ניגשו אלי כדי לבקש סליחה. אבל, אמרתי להם, את הסליחה עליכם לבקש ממישהו אחר...
במעלית באיטליה שמעתי הערה גזענית מפיה של קשישה, שלולא גילה הייתי משיבה לה, כי אין סיבה לשתוק ...
בשדה התעופה של מילוז ( הצד הצרפתי של באזל) "לא הסתדר" לשוטרת המקומית , השם שלי - הפופולארי מאוד בשווייץ, לעומת המראה ה"לא מקומי" שלי, מה שגרם לאי נעימות רבה - בלשון עדינה, ולדמעות כמעט כל הדרך בחזרה לארץ ( זו היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל ...) ...חשבתי על הזרים שפגשתי בציריך ועל מנת חלקם היומיומית...
לפני כמה שנים, ימים אחדים לאחר הפיגוע במלון "פארק" בנתניה עמדתי בתור הארוך של החוגגים 150 שנה לאמן גאודי , בכניסה לאחד מאתריו בברצלונה. האיש שלפני אחז בכותרת של עיתון יומי שאמר: "ערפאת בהסגר" מעל לתמונתו של האיש האוחז בנר במוקטעה. הסובבים אותו ניהלו ויכוח ער ועיין כלפי ישראל . לגמרי בשקט שאלתי אותו , שתיים וחצי מלים בספרדית, ועוד קצת פנטומימה - אם נראה לו בסדר להפעיל מטען חבלה בסופרמרקט בירושלים ולרצוח עשרות חוגגים בליל הסדר? המבטים המשתאים היו , נראה לי, לא על השאלה ,כמו על התעוזה של "נציגי הטרור הישראלי" למחות. ימים אחדים לאחר מכן, התקיימה שם הפגנה של עשרות נשים ערביות , בין סניף אחד לשני של רשת "פיתה אין" - פלאפל לכל דורש ...
לא הייתי תורכיה, לא הייתי אפגנית , ותודה לאל גם לא יהודיה בתקופת השואה. אבל, קראתי לא מעט. אני דור שני , וממשיכה לחוות את הנושא מכיוונים שונים. וגם - הנגיעות המרפרפות האלה של עוינות משאירות טעם רע.
למרבה הצער, ואני בטוחה שרבים רבים מבינים זאת, לא בטוח שהשינוי שחל הוא מספיק כדי שזה לא יקרה עוד פעם. כדי שלכל אחד בעולם יהיה החופש להיות מה שהוא , מכל מדינה,לאום, מין, דת, גזע וצבע, מבלי שמישהו ירדוף אותו, ולא משנה בגלל מה. כדי שלכל אחד תינתן חירות אמיתית לפקוח עיניים בכל בוקר, ולא לחשוש להיות הוא עצמו באשר הוא בכל מקום בעולם. ללא מורא ללא פחד. מבלי להפנות את הראש לאחור מחשש שמישהו מאחוריך.
אני יודעת שאני נשמעת נאיבית. אבל אני לא . בעלת חלומות. גם זה לא. ילדותית? אולי קצת, כן...זה דוקא היה יכול להיות נחמד
המילים האלה באות מכאב גדול על לקחים שלא נלמדים. שום דבר לא משתנה. אנטישמיות. איסלאם שמקצין ברחבי תבל. אפליה גזענית שלא פסה מן העולם.
ובכל פעם, אני שואלת את עצמי לאן זה עלול להוביל, ומתי תתלקח האש ותבקע הלהבה.
ואלה המילים שכתבתי אודות הסרט
הסרט מציג את היחס הכפול של רשויות צרפת, המאפשרות לעמותות התומכות במהגרים לפעול בגלוי, אך במקביל מענישות בעונשים כבדים ( עד חמש שנות מאסר!!!) את האזרח שליבו נכמר על הפליט ווכן לסייע לו. ליורה אמר בדבריו על הסרט, שמהגרים בלתי חוקיים אלה מאפגניסטאן מקבילים ליהודים בשנת 1943 ( וישיי).
אישית, חשתי קירבה לדברים אלה . תאריך הלידה של הנער האפגני שנחרט על כף יד הזכיר לי את המספר הכחול על זרועם של יהודי אושוויץ. הרדיפות והמעצרים החזירו אותי אל אבא שלי שאת סיפורו המלא לקח עימו אל עולם שכולו טוב , אך את שביביו אני זוכרת. סימון, מדריך שחיה, שהחביא אותו בביתו חיבר אותי אל היהודים שהוסתרו במרתפים חשוכים או בעליות גג . כדור שני לניצולי שואה , אני מכירה את הסיפורים האלה מהסביבה הקרובה אלי. לימים, אף זכיתי לאתר עבור חברה קרובה, את המשפחה שהסתירה אותה כתינוקת יחד עם הוריה, בעליית גג בפולין. לשם היא חזרה, שם היא ישנה שוב, כמה עשרות שנים מאוחר יותר יחד עם ביתה בת המצווה. חוויה זו, הגם שחלפו שנים רבות מאז, מלווה אותי עד היום.
השחקן וינסנט לינדון משחק את סימון. פיראט אייורדי הוא בילאל . סרט מרתק ועצוב. כמה מפחיד לחשוב שמראות ניצני השואה ממשיכים להיות אקטואליים.
מעדיפה שלא לומר יותר עכשיו .
|
).. הייתי קצת יותר צעירה :-))) ולא מודעת למשמעות העניין, ולא ממש הבנתי מה קורה...בחנות בגדים קרובה סיפרתי למוכרת אודות החוויה המיותרת שעברתי, והיא - אשה ממוצא תורכי, הסבירה לי בנועם את "התופעה"...