השואה עושה לי טוב.
לא תמצאו הרבה יהודים שיגידו לכם את זה. אז הנה אחד.
טוב נכון, 'טוב' זה מונח קצת מורכב, כמו ההנחה שמוצר עם לוגו טוב הוא בהכרח מוצר טוב. כלומר שמה שנראה נכון הוא בהכרח נכון.
עכשיו לכו תניחו את האמירה הזו על מלחמה, למשל. לכו תגידו שמלחמת העצמאות נראתה כמו שצריך, שששת הימים נראתה ככה ככה, ושאחר כך פשוט איבדנו את החוש לעיצוב מלחמות ובגלל זה הכל הלך פייפן.
לא פשוט.
אני אחדד. השואה כנראה עשתה אותי אדם טוב יותר.
כנראה שיהיה קשה למצוא נקודת אור נוספת בכל הקטסטרופה הזו. וגם אם נהייתי בן אדם טוב יותר, אני לא בטוח שזה היה שווה את זה. אבל אף אחד הרי לא התייעץ אתי מראש, אז בלאו הכי כל מה שנשאר לי, וכנראה שלכולנו, זה להתמודד עם הימים שאחרי. ואם אפשר - וכאן הרי ניתן לנו כר פעולה די נרחב - לעשות עם עצמנו משהו בקשר לזה. בשקט, בחדרי חדרים.
בערבי חמישי, מכיוון שילדיי ישנים אצלי ואני מנוע מלשוטט ברחובות בחוסר מעש, יש לי חבר שבא אלי, ובשקט בשקט אנחנו מחליפים מוסיקה וכוסות ויסקי. ממש חוג שמחת המזל.
בזמן שאנחנו שותים ומסכמים מעט את העולם והרבה את עצמנו, אני גם מנהל ביני לביני בערוץ נפרד דיון על מה שאכתוב אחר כך, וכשהוא הולך - כמו לפני חצי שעה - אני מתיישב לכתוב.
אספקת השתייה שלנו מתבססת בעיקר על המעשר שגרושתי מביאה לי מנסיעותיה המגוונות בעולם. והיא בהחלט נוסעת.
היום נתקענו קצת עם בקבוק של ויסקי מאיזו מבשלה קטנה בסקוטלנד שלא עבר נידוף אחרון לפני שנמזג לבקבוקים. אני לא רוצה לגלוש כאן לעיסוק צדדי בכימיה, למרות שכימיה והשואה מתמזגים יפה זה בזה, אבל השורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא שהמשקה הזה נותר רווי בשישים אחוז אלכוהול, שזה מצויין אם בדיוק הילד שלך נפל מאופניים ושיפשף את הברך ואין לך כוהל רפואי בבית, וקשה מאוד אם אתה מנסה לשבור צמא.
אבל שברנו את הצמא בכל זאת.
ואז נזכרתי בכל העניין עם השואה ואיך זה חילחל אלי דווקא כשעזבתי את ישראל לטובת מקומות אחרים, והתחלתי להרגיש שאני פחות ישראלי ויותר יהודי, ושאולי בעל כורחנו כולנו קצת כאלה.
ובמשך שנים אחדות נהייתי קורא אובססיבי של כל הדברים שברחתי מהם בעודי ילד, נער ואיש צעיר בישראל. ואז גם למדתי קצת גרמנית - לא מספיק לצערי - כדי להבין טוב יותר. וישבתי זמן מה בקראקוב כדי לחוש דבר מה, ואפילו הגעתי עד לפתחה של אושוויץ, אבל להיכנס לא נכנסתי.
למדתי אנשים שהיו שם בזמנם והבנתי מה שיכולתי להבין ואספתי מה שיכולתי לאסוף, וכשאני צריך לחזור לאנשהוא אני תמיד חוזר למקום היחיד שממנו הצעד הבא יכול להיות רק צעד קדימה.
ז'אן אמרי, איש רוח אירופאי שנולד בכלל תחת השם הנס מאייר לאב יהודי ואמא קתולית באוסטריה ב-1912, נעצר בשנת 1940 כפעיל רזיסטאנס בבלגיה. מפה לשם נתגלגל לאושוויץ, ואפילו היה חבר לבלוק של פרימו לוי. ליהדות שלו הוא התוודע בעצם בזכות הנאצים, עד אז לא נראה לו הדבר מרכיב עקרוני כל כך בחייו. במשך עשרים שנה לאחר שחרור אושוויץ לא אמר מילה בנושא, ואז החל לדבר ולכתוב ובשנת 66 הוציא קובץ של חמש מסות על השואה שנקרא "מעבר לאשמה ולכפרה". כותרת המשנה של הספר היא - ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה. הספר יצא בספריית פרוזה אחרת של עם עובד. ועל אף החיבה העצומה שאני חש לטולסטוי, הרי שלא קראתי מימי משהו חיוני כל כך כמו הספר הקטן הזה.
אני מצטט כמה מילים הכרחיות:
"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ."
בשנת שבעים ושמונה, 33 שנים אחרי שיצא משערי אושוויץ, ותשע שנים לפני פרימו לוי, אמרי התאבד.
וזה מיד מזכיר לי גם את תדיאוש בורובסקי, משורר פולני יהודי שהספיק לפרסם כמה שירים בגיל צעיר עוד טרם שהותו באושוויץ, ובמחנה עצמו היה בפלוגת קנדה, שתפקידה היה לקבל את פני הבאים התחנת הרכבת, לאסוף מהם את הרכוש בעל הערך שהיה בידיהם ולהוביל אותם אל הסוף שלא ידעו עליו דבר וחצי דבר.
אחרי המלחמה חזר לוורשה, פגש מחדש את מריה אהובתו, התחתן איתה, והחל לכתוב פרוזה כי אמר שאחרי אושוויץ אין טעם לחבר יותר שירה.
קובץ הסיפורים הקצרים שלו שעוסק בשואה, נקרא בשם הלא ייאמן: "זו הדרך אל הגז, גבירותי ורבותיי". בשנת 51, בגיל 29, מיד לאחר לידת בתו הבכורה, חזר הביתה, נכנס למטבח, פתח את התנור, הכניס את הראש פנימה, שאף ומת.
----
אתמול עשיתי שלוש עבודות שואה לטור במעריב של שבת, ובסוף הם לא השתגעו על אף אחת וביקשו משהו יותר אקטואלי. מה אקטואליה, שאלתי, לא הייתי בעיר כל השבוע ואין לי מושג מה התרחש. אמרו לי משהו על הכלב החדש של אובמה ועל איך שליברמן מנסה להשתלט על המשטרה.
נו מה אני אעשה - כושי כלב קט?
ביום שלישי, לכבוד החג, אני מבטיח להעלות לפחות אחת מעבודות השואה. שבת שלום. |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא ניצול שואה. זייפן שהמציא הכל, כולל "הציפור הצבועה". אבל כתב טוב, המניאק.
נעמה
איזה קטע. סתם עשיתי כבוד לגוי.
אני כבר אכה על חטא ביום כיפור הקרוב.
תודה על העדכון.הי להב,
בורובסקי לא היה יהודי. הוא היה אסיר פוליטי-פולני. לא שזה מוריד מרגישותו, סבלו וכתיבתו הנפלאה.
כתבת יפה.
נעמה
אבאשלי וחבריו, ניצולים, קבעו את מגוריהם דווקא בבני-ברק
מדי שנה, בערב יום כיפור פתחו את שולחן הרמי אצל אברשק'ה ולאק'ה
ולא החסירו ויסקי ושאר מיני אלכוהול ושינקן ועוד מאכלים מאד לא כשרים
"אני עם היהדות גמרתי בשערי המחנה" הסבירה לי דודה לאק'ה
כשבאה לנחם אותנו בשבעה על אבא. אני - דורשני, שלא מסוגלת עד היום
להבין איך הצליחו אלו לבנות פה משפחות שפויות, לא יכולה לשפוט אותם.
אצלי המטבח כשר, לבתשלי - דורשלישי, יש חבר עם כיפה סרוגה מטובי לוחמינו.
יהדות זה עניין מסובך מאד.
* תודה.
מזדהה עם כל מילה מהשורות שהרצת, מלבד הוויסקי...
כתוב היטב, גם האריזה וגם התוכן.
אבא שלי ניצול השואה ובזמן המלחמה
היתה משפחה נוצרית אחת ששמרה עליו
לפני כ- 15 שנה אבי חידש את קשריו
עם אותו בנאדם. והיה שולח לו
פרי הדר מארצנו - האיש אהב מאוד
את הפירות שלנו. וגם אבי נסע לשם עם אימי
והם נפגשו והיתה פגישה מרגשת
אבל כבר שנתיים לא שמענו ממנו
והוא היה יותר מבוגר מאבי כנראה הלך לעולמו.
בשואה לא מתו רק יהודים מתו כל מיני אנשים
מבחינתי יום השואה הוא לכולם
ללא ספק מה שהעם היהודי עבר ומי כמוני יודעת
כי לחיות עם אבא שעבר את השואה זה לא קל
השואה הכיתה בנו קשה. ואני עד היום לא מסוגלת
לעכל את גודל השואה. חבל מאוד שעיתון מעריב
חושב שמה שאתה כותב על השואה זה לא אקטואלי
שואה זה לא דבר אקטואלי. זה משהו שנצטרך כל דור
ודור לשמור ולזכור. ובלי קשר אני מאוד אוהבת את הכתיבה
הנוגעת שלך.
אחזור
יוווווווווווו, נראה לי שגיליתי אותך , את מוזמן לבוא אלי ולגלות אותי..............
"הלוואי שתמות בקבר השחור של היטלר.... 2 3 4 מגרמניה היטלר בא..."
אלו היו שירי - קללות בשנות ה 60.
גם לפאסבינדר השואה עשתה "טוב"
מקריאתך חשבתי : אם פרות נשארות קדושות לאחר השחיטה
- כך השואה, זו שחיטה סיזיפית.
כמו לחתול ישנן 7 נשמות,
כך בכל שנה מתווספת נשמה "טובה" לשואה.
זה נכון.
אבל בכל זאת, כשמישהו מתאר ממקור ראשון את סך התחושות שיש לו לאדם בשעה שקושרים את שתי ידיו מאחורי גבו, מחברים קרס ברזל לאזיקים, ותולים אותו על כבל המשתלשל מהתקרה כך שמשקל גופו מכריע אט אט את ידיו עד לשלב בו מתפוקקים מפרקי כתפיו והוא נשאר תלוי על עור וגידים בלבד.
או אז אתה למד משהו על טבע האדם ביתר חדות מאשר בהתבוננות בשכנה אחת משוגעת או בקבוצת מתפללים המקבלים את השבת.
כי גם עינינו הפקוחות נוטות להיעצם מעת לעת, ומוטב לנו שיעמוד מישהו על המשמר ויתקע לנו בהן גפרורים לבל תיעצמנה יתר על המידה.
נו..גם לשם כל אלה די בהצצה החוצה (טוב, גם פנימה..). בעיניים פקוחות. ((:
האם אנו צריכים את השואה כדי לגייס לעצמנו יצר חיים?
לא חושב.
בשביל זה מספיק להציץ מהחלון החוצה.
חיוני בכך ששום מסה כתובה לא לימדה אותי כל כך הרבה על טבע האדם, על הקלות בה מותר האדם מן הבהמה נעלם וחושף את האנושות בבהמיותה כחיית השדה, על הכאב, על הייאוש, על אזלת היד, על ההיסטוריה ועל הפכחון.
לחשוב ששפר עליה גורלה של אנה קארנינה למות מתחת גלגלי רכבת, בשעה שאיתרע מזלו של אמרי להיות בתוך הרכבת עצמה.
ועוד אחד : יז'י קושינסקי. ניצול שואה שבשיא הצלחתו הספרותית, שם קץ לחייו.
וידוי: גם לי השואה עושה טוב, ממקום אחר. כשמתקרבים ליום הזה בשנה אני לא מפסידה אף סרט, גם אם צפיתי בו בעבר.
אל היום הזה אני מנקזת את כל הסבל האנושי, אבל לעומתך, מהמקום בו אני נמצאת - זה נראה לי עולם רחוק וזר, ובשום אופן לא מגדיר את הזהות שלי. הבלוג שלך הוא בין הבלוגים היחידים שאני קוראת בשקיקה פוסטים ארוכים ומצטערת שהם נגרמים.
לא. השואה לא עושה לי טוב.
מזמן בזמן כתב אלי ויזל '..והעולם שתק' (שלימים הפך ל'הלילה' שלו),
וכעת, העולם אינו שותק, העולם מלהג במיליון קולות, רמים כלכך,
צורמים בדיוק כאותה שתיקה.
לא טוב.
הנה,
צמד המילים 'אהובי שלי', שהצמדת לפרצוף מעורר הפלצות כאן למעלה,
דוגמא מעולה לאותה צרימה..
ותגיד, כשאתה אומר 'חיוני' על מסה כתובה, האם אתה מתכוון לכך
שהיא מעוררת בך את יצר החיים?
אם התשובה היא כן, אז זה אולי ה'טוב' כאן.
"להיות קורבן של מלחמה ארורה שבה לפחות הליכוד, השותפות והחלוקה היו שווים בין כולם. כולם נראו אותו הדבר באופן המצער שלו...".
אז זהו, שלא.
כולם קורבנות, זה ברור.
אבל ליכוד לא היה שם. לפחות לא באופן הגורף שאת כותבת אותו. וכנראה גם לא תמיד שותפות גורל.
החיים בהישרדות ובתנאים כל כך קיצוניים של מלחמה על החיים מביאה אנשים להתנהג באופנים קיצוניים. בלי לשפוט לרגע (כי אחת השאלות שמטרידות אותי זה איך אני, כמו שאני מכירה את עצמי, הייתי מתנהגת במצבים כאלה. האמת העצובה היא שנדמה לי שהייתי מאבדת צלם ומתעלמת מכל ערך הומני שהיום אני כל כך מתגאה שאני מחזיקה).
אני שוב מביאה כאן מדבריהם של סבא שלי הפרטי, אבל שמעתי וקראתי כל כך הרבה עדויות מהסוג הזה. סבא שלי היה מספר על יהודים-אחים, כאלה שהוא גדל איתם שבגדו בו ובחברים שלו. שהוא סמך לפעמים יותר על פולנים מאשר עליהם.
אז קורבנות, כן. בוודאי. שותפות גורל וליכוד? ממש לא. וזה גם הגיוני. השבר הראשוני במצבי הקיצון האלה הוא ההכרה שאתה לבד. ממש לבד ואם לא תדאג לעצמך סביר להניח שאף אחד כנראה לא יהיה שם לעשות בשבילך את העבודה.
ומן הצד השני, זה ברור שהיו גם נסיונות אחרים. של שיתוף ורצון להיתמך ולתמוך. להיאחז ביחד.
לא יודעת מה היה יותר.
יש בך הרבה אמת פנימית שאתה נאמן לה, זה טוב.
שבת נפלאה לך.
* ממני.
שואפילים יודעים כנראה לזהות זה את זה.
פוסט שמתחיל ב"השואה עושה לי טוב" ומסתיים ב"ביום שלישי, לכבוד החג" - חשבתי שיעורר הרבה קופצים וקמים. כנראה שבחרת את חבריך נכון (במובן של ההתאמה אליך והסובלנות לביטוי, לא במובן הערכי).
מתחת למעטה הטיזריות/ סרקזם, שואפילים הם אנשים נורא רגישים, וזו אולי הדרך שלהם לנרמל את מה שלא נתפס. אבל אולי (כרגיל) זו רק אני
מאוד מזדהה עם מה שכתבת. וגם נהנתי מהצורה בה בחרת לנסח ולבטא הגגיי מחשבותיך.
ואני אומר:
להיות יהודי בעולמנו - משימה די מדכאת..
אפשר לאמר בגדול שנדפקנו.
אפילו אם תתחנן להסיר ממך את שאריות הגזע הזה, תתנצר, תתאסלם, תהרוג את אמא שלך היהודייה ותעבור למנזר בטיבט,
תמיד יבוא איזה פסיכי מטורף חדש עם רעיון מעולה להשמיד את העם הטפילי הזה ויעניין לו ת'ביצים לקרוא ת'קורות חיים שלך,
הוא יגיד לך מי אתה - אתה לא תגיד לו.
מי בכלל ביקש להיות יהודי תגיד לי?
מי צריך ת'חרא הזה בכלל?
אם נמדוד על כף המאזניים את הדברים הטובים שהביאה לנו יהדותנו משחר ההיסטוריה לעומת הסבל והדברים הרעים ששמתלווים לתופעה עגומה זו, נבין כי המרחק להדביק את הפער ולהגיע ליום בו נוכל למר - היה זה שווה את זה - מתאים לכל הפחות לעלם החרוץ, סיזיפוס שמו שאת התקווה כנראה לא מאבד אבל איפה הוא ואיפה הסלע (סלע קיומינו..)
השואה לצערי הרב, לא רק שאינה סימן אזהרה לעולם כפי שכותבת כאן אחת המגיבות היא מזיזה לו ת'קצה של הגזר.
ראשית כל, מילא היה סימן אזהרה - היה מתריע בפנינו על סכנה.
אנחנו כבר מזמן מזמן והרבה אחרי הסכנה...
זה משול לרכב שעושה תאונה דרכים קשה ובאים ואומרים לו "בפעם הבאה תעבור רק בירוק"...
סימן אזהרה כבר לא יהיה, ומזמן כבר מאוחסן במחסן ומעלה אבק. ואפר.
כבר לפני 3,000 שנה, כך מספרת לנו ההגדה, התחיל תהליך השמדה המתומצת כולו במשפט "כל הבן הילד היאורה השליכוהו"
הוא חוסל כיהודי/עיברי עוד לפני שהספיק בכלל להיות יהודי...
על המן הרשע שמעתם? גם הוא פרחח לא קטן עם חלומות גדולים...
ומה עם מוחמד הצעיר? והרוך והשלווה בהם טופלו יהודי ספרד? העזרה לקהילה וההתייחסות ליהודי כאל שווה זכויות ברוסיה?
השואה אמנם המחישה לעולם כי הטיפול בבעיה היהודית אכן "אם תרצו אין זו אגדה" ובעזרתם האדיבה של הדיוק והפדנטיות הגרמנית אולי אפילו יבוא היום המיוחל ויימחק זכר העם הזה שלא רק שלא משמש כאור לגויים כפי שהוא סבור שהוא עושה, אלא רק גורם להם לנסות ולהכיע בכל זאת, כל פעם מחדש, למתג שמכבה את האור ואם אפשר גם להוציא מהחשמל לגמאי, הכי טוב.
המספר על היד - זהוי היהדות בהתגלמותה.
קחו אותי לדוגמא.
לאחר שנים של מחקר עצמי, חיבור ודחייה, לימוד ותורה, מסורת ואמונה ועוד ועוד הגעתי למסקנה חשובה ביותר.
לא כל כך טוב להיות יהודי בעולם הזה...היה אפילו עדיף אילו יכולתי להתנער מפגע רע זה, ך הובלתי למסקנה נוספת והיא העגומה מכולן: זוהי העבודה הסיזיפית האמיתית...
ליהודי בניגוד לכל עם אחר בהיסטוריה, אינה שמורה הזכות להגדיר לעצמו את מהותו.
זכות זו לעד תינתן לגויים.
גם אם יחליט יהודי כי מוותר הוא על תואר מפוקפק זה, ומרגע זה והלאה אינו אוה עצמו כיהודי יותר, בעיני הגוי, יישאר יהודי ולא יעזור לו כלום...את המספר על היד יקבל אם ירצה או לא, המספר על היד קיים אצל היהודי מרגע היוולדו...הנאצים ברוב אכזריותם מצאו את השיטה לחשוף אותו, אבל זכות הראשונים על רעיון ההשמדה בהחלט אינה שמורה להם...
אני מעז להביע דעתי ולהגיד כי לפי תפיסתי, השואה לא רק שכבר היום, כשעדיין אחרוני הניצולים מהלכים כשלדים ביננו ואנו כדור שני ושלישי בהחלט יכולים להעיד כי השואה אמנם התרחשה שם ולפני שנים אבל אצלנו, חיה כאן ועכשיו עם כל השריטות היהודיות הקלאסיות של היהודי כנרדף תמידי...
אך ההעזה לא זו היא מן הסתם, ההעזה בדבריי היא להגיד כי השואה מעניינת את התחת של הגויים כקליפת השום.
כבר היום. בת'כלס אם חושבים על זה, גם אז.
אך בעתיד הקרוב, בעוד כמה עשרות או מאות שנים, לא תהווה אפילו איזה פרק בספרי ההיסטוריה אשר שינה את תפיסתו של הגוי את היהודי ואולי ההישג היחיד שניתן לקחת או לאמץ מהתופת הזו היא התפיסה וההשלמה כי כנראה לא נספיק לנו שאנחנו מבינים כי אם אין אנו לנו אז על הזין של כולנו, אלא שאם לא נתקיים כולנו יחד, תחת מטרייה חת, אך בעיקר תחת צה"ל אחד, במדינה בעלת משאבים וכסף, יכולים אנו למצוא עצמנו בקרוב מאוד, מתנסים שוב בניסיון היהודי הניצחי..ניסיון ההשמדה ההמוני.
אני שותה וודקה. וויסקי אני לא אוהב.
אצלי דווקא הוודקה מקהה ת'חושים ומעלה חיוכים.
אבל בלי וודקה אם אצתרך לאמר איך השפיעה עליי השואה, אולי אוכל גם אני לייחס לאי אילו תכונות טובות המיוחסות לי, את ההשפעה שלה, אני יודע שיותר מכל הפכה אותי השואה לאדם חופשי.
חופשי בארצו.
חופשי בבחירותיו
אבל בעיקר ויותר מכל, חופשי להתפכח...
להתפכח מהרעיון כי עלי להיות גאה בעצם היותי יהודי (לא סובל להיות גאה במשהו שאין לי עליו שליטה ובחירה - לא עם היווליד ואפילו כפי שציינתי לא כאדם בוגר...)
ואני חופשי לחיות את חיי כלא יהודי - משמע: היהדות בחיי הפכה משולה לפטמות שלי.
אין לי בהם צורך יותר. הם כנראה יהוו חלק מחיי עד יום מותי אבל יתנוססו בבטחה על חזי כאבן שאין לה הופכין ויהוו משקל כזה או אחר בבחירותיי או שיקוליי בדיוק באותה המידה שמהוות הפטמות שלי.
מבחיל
אותי השואה מצמררת.
בגלל שהיא נראית לי כל כך אקטואלית.
היא לא משהו שהיה פעם ונח לו - או מת באלפי מיתות נוראות - בין דפי ההיסטוריה.
לא. היא חיה וקיימת לי, מול העיניים, כל יום.
ואני מסרבת לקחת כדורים לכבוד זה. שהם יקחו.
כל אלה שלא רואים איך כולנו עדיין קורבנות של השואה, שמקרבנים אחרים כאילו שזה עושה אותנו פחות פגיעים; שמופעלים ממקומות של זעם ופחד; שמתעקשים לשרוד ולא מצליחים לחיות.
ומהצד השני, כל אלה שלא רואים את הכתובת על הקיר עכשיו, היום, אתמול, הכתובת שאומרת שבהינף מתג אחד, זה כן יכול לקרות גם לנו. שוב.
קראתי בעניין רב את מה שכתבת
רוצה להגיד ששמחה שיש לי חבר כמוך בדה מארקר
ו..וויסקי , טוב אין על וויסקי .
רעי כאח לי להב הלוי, אדם, בין שהוא יהודי ובין שלא, ראוי לו שבבואו להתעסק ביסורי אושוויץ, יניח את שיוויון הנפש ואת המבט הקר הצידה, יתמלא חימה (זכור את השורש של המילה הזו) ובקשת נקם, שאותם הוא לא ישכח גם 100 שנים לאחרי זה ורק כך (אולי) הוא יבטיח את עצמו ואת סביבתו מפני הישנותם.
אם ההשראה למבט קר, נקי ובלתי מרגיש, היא שתיית וויסקי מקולקל עם נפח, דע כי הנפח הזה מכה בברזל בעודו קר.
עוצר נשימה, כל מה שכתבת, ואיך שכתבת.
תודה גדולה לך.
סבא שלי, תיכף בן 102, איבד את אלוהים. זה כנראה קרה ברכבת בדרך לאושוויץ, רגע לפני שהוא דחף את סבתא שלי וקפץ מיד אחריה כדי להינצל ולהפוך לפרטיזנים.
אבל אולי הם מצאו אחד את השני, אלוהים והוא, אז לפני 12 שנה, כשנסענו איתו לעיירה שלהם. סבתא כבר מתה שמונה שנים. והוא, סבא שלי, הוביל אותנו אחריו ברחובות וחיפש את פעם. ופעם סירב לחזור. לא נשאר לו זכר.
וכאן, הוא פתאום אמר, האפיקורס המוחלט הזה, כאן היה בית הכנסת הכי מפואר בכל פולין. אצלנו.
ואת שערי אושוויץ גם הוא סירב לעבור.
נשאר באוטובוס.
כנראה עם אלוהים.
שבת שלום גם לך ותודה.
מעשיר מאד.
לא הכרתי את השמות שהיזכרת למעט פרימו לוי, ואני יודעת מנסיוני שמה שהעדת על עצמך, זו הדרך המתבקשת להפקחת לקחים במישור האישי.