השואה עושה לי טוב.
לא תמצאו הרבה יהודים שיגידו לכם את זה. אז הנה אחד.
טוב נכון, 'טוב' זה מונח קצת מורכב, כמו ההנחה שמוצר עם לוגו טוב הוא בהכרח מוצר טוב. כלומר שמה שנראה נכון הוא בהכרח נכון.
עכשיו לכו תניחו את האמירה הזו על מלחמה, למשל. לכו תגידו שמלחמת העצמאות נראתה כמו שצריך, שששת הימים נראתה ככה ככה, ושאחר כך פשוט איבדנו את החוש לעיצוב מלחמות ובגלל זה הכל הלך פייפן.
לא פשוט.
אני אחדד. השואה כנראה עשתה אותי אדם טוב יותר.
כנראה שיהיה קשה למצוא נקודת אור נוספת בכל הקטסטרופה הזו. וגם אם נהייתי בן אדם טוב יותר, אני לא בטוח שזה היה שווה את זה. אבל אף אחד הרי לא התייעץ אתי מראש, אז בלאו הכי כל מה שנשאר לי, וכנראה שלכולנו, זה להתמודד עם הימים שאחרי. ואם אפשר - וכאן הרי ניתן לנו כר פעולה די נרחב - לעשות עם עצמנו משהו בקשר לזה. בשקט, בחדרי חדרים.

בערבי חמישי, מכיוון שילדיי ישנים אצלי ואני מנוע מלשוטט ברחובות בחוסר מעש, יש לי חבר שבא אלי, ובשקט בשקט אנחנו מחליפים מוסיקה וכוסות ויסקי. ממש חוג שמחת המזל.
בזמן שאנחנו שותים ומסכמים מעט את העולם והרבה את עצמנו, אני גם מנהל ביני לביני בערוץ נפרד דיון על מה שאכתוב אחר כך, וכשהוא הולך - כמו לפני חצי שעה - אני מתיישב לכתוב.
אספקת השתייה שלנו מתבססת בעיקר על המעשר שגרושתי מביאה לי מנסיעותיה המגוונות בעולם. והיא בהחלט נוסעת.
היום נתקענו קצת עם בקבוק של ויסקי מאיזו מבשלה קטנה בסקוטלנד שלא עבר נידוף אחרון לפני שנמזג לבקבוקים. אני לא רוצה לגלוש כאן לעיסוק צדדי בכימיה, למרות שכימיה והשואה מתמזגים יפה זה בזה, אבל השורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא שהמשקה הזה נותר רווי בשישים אחוז אלכוהול, שזה מצויין אם בדיוק הילד שלך נפל מאופניים ושיפשף את הברך ואין לך כוהל רפואי בבית, וקשה מאוד אם אתה מנסה לשבור צמא.
אבל שברנו את הצמא בכל זאת.

ואז נזכרתי בכל העניין עם השואה ואיך זה חילחל אלי דווקא כשעזבתי את ישראל לטובת מקומות אחרים, והתחלתי להרגיש שאני פחות ישראלי ויותר יהודי, ושאולי בעל כורחנו כולנו קצת כאלה.
ובמשך שנים אחדות נהייתי קורא אובססיבי של כל הדברים שברחתי מהם בעודי ילד, נער ואיש צעיר בישראל. ואז גם למדתי קצת גרמנית - לא מספיק לצערי - כדי להבין טוב יותר. וישבתי זמן מה בקראקוב כדי לחוש דבר מה, ואפילו הגעתי עד לפתחה של אושוויץ, אבל להיכנס לא נכנסתי.
 
למדתי אנשים שהיו שם בזמנם והבנתי מה שיכולתי להבין ואספתי מה שיכולתי לאסוף, וכשאני צריך לחזור לאנשהוא אני תמיד חוזר למקום היחיד שממנו הצעד הבא יכול להיות רק צעד קדימה.

ז'אן אמרי, איש רוח אירופאי שנולד בכלל תחת השם הנס מאייר לאב יהודי ואמא קתולית באוסטריה ב-1912, נעצר בשנת 1940 כפעיל רזיסטאנס בבלגיה. מפה לשם נתגלגל לאושוויץ, ואפילו היה חבר לבלוק של פרימו לוי. ליהדות שלו הוא התוודע בעצם בזכות הנאצים, עד אז לא נראה לו הדבר מרכיב עקרוני כל כך בחייו. במשך עשרים שנה לאחר שחרור אושוויץ לא אמר מילה בנושא, ואז החל לדבר ולכתוב ובשנת 66 הוציא קובץ של חמש מסות על השואה שנקרא "מעבר לאשמה ולכפרה". כותרת המשנה של הספר היא - ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה. הספר יצא בספריית פרוזה אחרת של עם עובד.  ועל אף החיבה העצומה שאני חש לטולסטוי, הרי שלא קראתי מימי משהו חיוני כל כך כמו הספר הקטן הזה.

אני מצטט כמה מילים הכרחיות:
"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ."

בשנת שבעים ושמונה, 33 שנים אחרי שיצא משערי אושוויץ, ותשע שנים לפני פרימו לוי, אמרי התאבד.

וזה מיד מזכיר לי גם את תדיאוש בורובסקי, משורר פולני יהודי שהספיק לפרסם כמה שירים בגיל צעיר עוד טרם שהותו באושוויץ, ובמחנה עצמו היה בפלוגת קנדה, שתפקידה היה לקבל את פני הבאים התחנת הרכבת, לאסוף מהם את הרכוש בעל הערך שהיה בידיהם ולהוביל אותם אל הסוף שלא ידעו עליו דבר וחצי דבר.
אחרי המלחמה חזר לוורשה, פגש מחדש את מריה אהובתו, התחתן איתה, והחל לכתוב פרוזה כי אמר שאחרי אושוויץ אין טעם לחבר יותר שירה.
קובץ הסיפורים הקצרים שלו שעוסק בשואה, נקרא בשם הלא ייאמן: "זו הדרך אל הגז, גבירותי ורבותיי". בשנת 51, בגיל 29, מיד לאחר לידת בתו הבכורה, חזר הביתה, נכנס למטבח, פתח את התנור, הכניס את הראש פנימה, שאף ומת.


----


אתמול עשיתי שלוש עבודות שואה לטור במעריב של שבת, ובסוף הם לא השתגעו על אף אחת וביקשו משהו יותר אקטואלי.

מה אקטואליה, שאלתי, לא הייתי בעיר כל השבוע ואין לי מושג מה התרחש. אמרו לי משהו על הכלב החדש של אובמה ועל איך שליברמן מנסה להשתלט על המשטרה.

נו מה אני אעשה - כושי כלב קט?



ביום שלישי, לכבוד החג, אני מבטיח להעלות לפחות אחת מעבודות השואה. שבת שלום.