היום בשעה עשר בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מחברי לעבודה ובו בשורה "החדשות רעות" מרוסיה כהן נפטרה. מגדל התרסק, פטיש חמש מאות טונות פגע בראשי. קשה לקלוט. רק לפני עשרה ימים ראיתי אותה בעבודה! והנה היא אינה איתנו. כן המחלה הנוראה הזו -- סרטן עם שפע גרורותיו גרר גם את חברתנו לעבודה מרוסיה אל....

מה אומר על מרוסיה. לוחמת ללא חת. כל כך רצתה להבריא וגם לתקופה לא קצרה הצליחה להחלים מסרטן בכליה. אבל הסרטן הזה עקשן ומחפש מקומות חדשים להכות בהם ומצא את הראות. מרוסיה מכונסת בתוך עצמה מטופחת רק בת חמישים ותשע. על נשים נהוג שלא לציין את הגיל. אבל היא היתה כל כך מצודדת שקשה היה להתעלם ממנה. שום רוע לא היה בה. רכילות במידה הראויה. מי לא אוהב לרכל גם מרוסיה. ועם זה עדינה, חברה טובה ובעלת יכולת לעשות את המוטל עליה בשקט בלי להתלונן ובמסירות אין קץ. קשה היה למרוסיה בחודשים האחרונים והיא מעולם לא ויתרה על מה שהיא ידעה לעשות הטוב ביותר -- לגדל ילדים. בת לתפארת שנישאה בעת האחונה היא העדות האילמת לאשה המדהימה הזו שבשקט מופתי עשתה היום רעש כל כך גדול. זה כל כך עצוב לגלות את גדולתו של אדם רק אחרי שהוא עוזב אותנו. החיסרון עצום הבור שנפער קשה לכסות אותו וגם אין רצון. רק לחבק ואין כבר את מי. מי ייתן שמרוסיה תמצא את הנחת והשקט בעולם הבא. כן אני מאמין, אני חייב להאמין שהיא הגיעה לעולם שכולו טוב כי כל כך מגיע לה. יהיה זכרך ברוך!