אוטופיה
פתח מילוט.
לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.
פוסטים פופולאריים
-
בפריז, עם ג'ורג' הריסון ובלעדיו
27/11/07 | 4674 צפיות
-
"אני כותב פסקול לעיר דמיונית", ראיון עם מורפלקסיס
8/9/07 | 4324 צפיות
-
הדבק שמאחד את הלילה עם העיר
31/1/09 | 3000 צפיות
-
"אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי"
23/4/08 | 4543 צפיות
-
ברוס ספרינגסטין, 1982, אמריקנה אחרת
28/7/07 | 3578 צפיות
-
פוסט-איט! (שגרת בוקר)
17/2/08 | 2533 צפיות
פוסטים אחרונים
- הדבק שמאחד את הלילה עם העיר 31/1/09
- מדוע נכחדו הדינוזאורים? 23/1/09
- מכירת חיסול / שמונים ושמונה 17/1/09
- בוקר תלאביבי-עזתי גשום 9/1/09
- שלושה טיפוסים תלאביביים (ושלוש תמונות) 13/12/08
- הדייט המפתיע של ולווט 6/12/08
המדריך לחיים בעיר (3), הבדידות על-פי הופר ומאנה
העיר הגדולה היא מגבר-רגשות. כל טווח הרגשות שחווה אדם, עם משפחתו או חבריו או בעבודה - מקבל משנה תוקף ומועצם בחיי העיר: התלהבות הופכת לאופוריה, תסכול לזעם, אכזבה לייאוש, ולכל אלה מתלווים תדיר הרעב, חוסר המנוחה, החרמנות ותחושת הדחיפות שמשרה העיר על נתיניה. ומכל התחושות האלה, המורכבת - ואולי גם המסוכנת ביותר - היא הבדידות.
הבדידות בעיר היא רגש מורכב למדי, ומהווה את סך השתיקות, הפרידות והדחיות אותן חווה האדם. ניתן לחוות אותה במספר רב של דרכים, היא לא בהכרח מעידה על שעמום, ויכול להיות שמתחת לפני השטח הדוממים רוגשת דרמה חבויה. סופרים כמו פול אוסטר, בוהומיל הראבאל ויעקב שבתאי היטיבו לתאר את הדרמות האלה. שניים, האחד נולד כשהשני מת, ובמרחק אוקיינוס זה מזה, תיארו את הבדידות שבעיר הגדולה - אדוארד מאנה ואדוארד הופר.
אדוארד הופר (1882-1967) הרבה לצייר סצינות אמריקאיות, ובעיקר בניו-יורק. הוא כבר נחשב אייקון בתרבות האמריקאית. סגנונו ריאליסטי ו"נקי", ללא דרמות גדולות או מניפולציות, אבל עם משחקי אור-וצל רבים . אדוארד מאנה (1832-1883) הוא אחד המתעדים החריפים והמרגשים ביותר של פריז במאה ה-19, ובמהלך חייו עבר מסגנון ריאליסטי לאימפרסיוניסטי. אמנם לאימפרסיוניזם הגיע רק בערוב ימיו, וישנם ציירים המזוהים יותר עם הזרם הזה (ואן-גוך, מונה, פיסארו, דגה ועוד), אבל לטעמי האישי הוא אחד הטובים והמסקרנים באותן השנים. כל אחד בדרכו מתמקד בדמויות הקטנות, הסתמיות, שהעיר הכריעה. שניהם ציירו סיטואציות יום-יומיות קטנות, זניחות, אבל כאלה שמכות את הצופה בבטן, וכמו כל יצירת אמנות גדולה, מציבות מולו מראה צלולה ואכזרית. הנה כמה מיצירותיהם שאני אוהב במיוחד ושנוגעות בעניין זה.
סוג עצוב במיוחד של בדידות היא כזו הנחווית בצוותא. קבוצת אנשים יושבים ביחד, אין ולו בדל עניין שיחבר ביניהם. הם ביחד, אבל מופרדים בחומה מבוצרת של שתיקה. הציור המפורסם ביותר של אדוארד הופר (1942) , Nighthawks , מפגיש ארבע דמויות כאלה בבאר, בלילה. בדידותו של זה שיושב עם הגב אלינו היא מוחלטת. מרפקיו מונחים על הבאר, כתפיו שחוחות, מבטו נעוץ כנראה בכוסות שלפניו. נראה, לי שגם לו היינו מחברים זוג אוזניות לתמונה, לא היינו שומעים יותר מדממה; אולי זמזום של מזגן, או מקרר מהבאר, נקישה אקראית של כפית בספל קפה, אבל לא יותר מכך. הזוג שיושב עם פניו לתמונה - ג'ינג'ית בשמלה אדומה ובחור עם כובע לראשו - נראים בודדים ושתקנים לא פחות מאותו הלך בודד. האישה משחקת במשהו (סיגריה?) בידה הימנית, אבל אז מתרחש נס קטן: הבחור-עם-הכובע ספק-מחזיק את ידה השמאלית, אולי רק מרפרף עליה, מודע-לא-מודע, ושניהם נועצים מבט קדימה, שותקים, הם ביחד אבל לבד. המגע הלא מודע הזה של ידיהם הוא הפוקוס של התמונה, הסיפור היחידי כמעט שמתרחש בה.
בואו נתקרב אליהם:
ועוד קצת, כדי שתראו מה שגם אני ראיתי:
*
והנה הגרסה של אדוארד מאנה לסצינה הזאת, מ-1878 . זוג שיצא במיטב מחלצותיו לבילוי בבאר (ההומה, הפעם), הוא במגבעת גבוהה, היא בכובע מצוייץ, והם לא החליפו שתי מילים מתחילת הערב. מבטו פונה הצידה, מבטה למטה, מבוייש ומשועמם, הם שותקים, היא אפילו לא נגעה בכוס הבירה שלפניה.
ועוד נגזרת של זו, המוכרת לרבים, היא הבדידות החריפה שעלולה לתקוף אדם דווקא כשהוא נמצא במקום הומה וצפוף. ההתקפה על חושיו - הרעש, הדיבור הבלתי פוסק, ההמולה - הם אלה שייגרמו לאומלל להצטנף בתוך עצמו ולהתכנס להרהוריו. הברמנית החמודה בציור של מאנה (פולי-ברז'ה, 1882) בוהה קדימה, מבטה עצוב ומנותק מההתרחשויות. מולה , כמו שניתן לראות בהשתקפות המראה שלפניה, מתחולל קרקס שלם; וזה אינו ביטוי להעצמת ההמולה שם. באמת יש שם קרקס, עם לוליין על טרפז.
*
הנה עוד שתי סצינות-בדידות פרי מכחולו של אדוארד הופר: הבדידות שתוקפת את המבקר במלון, בערב. זאת הרגשה שמוכרת לי היטב. לבד, בתוך קופסא קטנה (חדר) שנמצאת בתוך קופסא גדולה (מלון), ברקע המהומי הטלוויזיה מהחדרים הסמוכים, מדי פעם טריקת דלת במסדרון, המלון מאוכלס בעוד אנשים אנונימיים ומשועממים כמוני. הופר מתאר כאן חדר גדול במיוחד, וריק במיוחד, שמהווה רקע הולם לריקנות ולבדידות של אותה אישה אומללה שיושבת על הספה ובוהה החוצה.
ושוב - סצינת בדידות זוגית, על אותו עיקרון של Nighthawks . זוג יושב בבית, בערב, הוא קורא עיתון, היא מנגנת (בקושי) על הפסנתר, שניהם משועממים למראה ונמנעים מליצור קשר עין, כנראה. ואיך יצרו קשר-עין, בעצם? לאנשים האלה אין תווי-פנים, הם מחוקים, חסרי אופי ועניין.
*
לסיום, הנה שלוש נשים שיושבות לבדן ושותות. אחת של הופר, בלילה, בבאר, לבד. אורות הבאר הקרים משתקפים בחלון שמאחוריה ומעצימים את הריקנות והניכר שבתמונה. המקום כנראה ריק, השעה מאוחרת, ובעל המקום לא טרח להדליק את ההסקה. הבחורה יושבת, בודדה, עדיין לבושה במעיל חם, ידה השמאלית עטויה בכפפה.
נתקרב אליה בשקט, לא להפריע לסערות שמתחוללות בפנים.
הופר צייר כאן בחוכמה רבה את עיניה מוצלות, הכל מרומז. שימו לב שוב ליד שמאל בכפפה, צווארון המעיל שמשוך מעלה, הקור שנושב מהתמונה הזאת. מקור החום היחיד בה הוא ספלון הקפה.
וזאת בת-דמותה הפריזאית, מאת מאנה, עם ברנדי שזיפים חזק וסיגריה (הפריזאים יודעים לחיות), אבל גם היא - משועממת, מבטה נעוץ בנקודה בלתי-נראית, סנטרה שעון על פרק ידה. חבל שאי-אפשר להפגיש את שתי הנשים האלה. אולי מעטה הבדידות היה נסדק קצת.
אמן צרפתי אחר, בערך מאותה התקופה, הוא אדגר דגה. אצלו האישה שותה אבסינת (שוב, הצרפתים יודעים לשתות ולהינות).
 תסבירו לי איך אפשר להיות כל-כך משועמם ועצוב בפאריס.
*
האמנות של הופר ומאנה, למרות השוני הרב ביניהם, אהובה עלי בהיותה צלולה ומדוייקת; אפשר לטוות מציוריהם סיפורים שלמים שעולים מתוך הכאילו-כלום שמתואר בהם. וכשהנושא הוא חיי הנפש בעיר הגדולה, קל להבין מדוע האמנות הזאת מדברת אלי במיוחד .
*
פורטרטים עצמיים (ברור מי זה מי, נכון?)
תוספת מאת ברק ויס (White Lightning) : קטע וידאו של שמונה וחצי דקות, עם המוסיקה של של בני גודמן ("סינג סינג סינג") והאמנות של אדוארד הופר. "האלגנטיות האורבנית של בני גודמן מצד אחד, ותופי הטם-טם של ג'ין קרופה המייצגים את פעימות הלב של הקוסמופולין המודרני - יוצרים מוסיקת עיר אולטימטיבית" .
ואני מוסיף: שוב תודה, ברק. הפוסט הזה באמת היה קצת שקט מדי ... הקטע אמנם של שמונה דקות, אבל כדי לעכל אותו כראוי כדאי לשבת עם האצבע על ה - Pause , לעצור ולהתבונן בתמונות. קחו את הזמן.
חומרים
|
תגובות אחרונות
-
BenAlias
בתגובה על ניו יורק בעשר קלישאות
-
עמיר
בתגובה על הדבק שמאחד את הלילה עם העיר
-
SRoni
בתגובה על המדריך לחיים בעיר (4), תלאביב של ויזלטיר ואבידן
-
אוהד שקד
בתגובה על המדריך לחיים בעיר (5) , ברצלונה הנוזלית של גאודי
-
zsxmiki
בתגובה על שש סצינות סקס לא שגרתיות
-
לוינה
בתגובה על רומא, בדידות (1)
תגובות (68)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יש אולי משהו שקשור לעונות השנה עם ההופר הזה שמהדהד בכולנו.
את תמיד משמחת אותי ענת.
אולווייז אה פלז'ר מיי דיר
אולווייז
ענת בוארון !
ברוכה השבה . long time no read
בדיוק . ובגלל זה אני מעדיף תמיד את הלבד של הלבד, ולא את הלבד של הביחד . או את הלבד של ההמון .
מצחיק. גם לי יצא להזכר בפוסט הזה ביום שישי האחרון בזמן שעלעלתי בספר של הופר.
ואהלן נרי, אהלן עמיר. מה שלומכם?
הציורים הנפלאים של אדוארד הופר מדגישים את הבדידות על רקע החללים והמבנים העצומים והרחבים והאמריקאים כל כך. ארץ של מרחבים גדולים, ובניינים גדולים ובדידות גדולה.
נקי, מסודר, באוהאוס, תנוחות אסופות פנימה, ארוזות, מהודקות, מפנימות, עצורות.
אצל מונק (ראיתי תערוכה שלו באוסלו, שתקנא...), הבדידות קורעת לב.
כשנמצאים שם וחוווים את הקור והטבע הקשה, מרגישים שתחושות הנפש הן ראי לחוץ.
קור, קושי וניכור.
אבל בזמן שבדידות במקומות מבודדים יכולה להעלות אותנו לגבהים של דמיון והשתרשות פנימה,
הבדידות שבתוך ההמון הרועש מועכת את הפנימי. מכווצת אותו. קשה לשמוע את המחשבות.
ומתווספת לזה תחושה מועצמת בגלל ההשוואה. הכל בטווח יד ובלתי מושג.
נרי, ליבלוב,
תודה רבה .
באמת עברה שנה מאז שכתבתי את הפוסט הזה, ובצירוף מקרים מוזר, אתמול דיבר איתי מישהו עליו (בחיים ה"אמיתיים, אופ-ליינ) .
בשנה הזאת חוויתי הרבה לבד-ים בכל מיני ערים, קרובות ורחוקות .
שלום עמיר,
חברה חדשה שלך, נגלה לעיני הפוסט המדהים הזה היום....
תענוג לקרוא את החברים.
ואכן, בדידות וניכור הינן חוויות קשות לאדם, טוב שיש מי שמוציא
אותן ודן אותן באמצעות הציור.
תבורכו - אנשים כישרוניים ומעניינים .
עמיר, ואני עד היום כלל לא ידעתי... נ' שלי אני מניח.
בדידות וניכור תמיד היו נושאים שהאמנות והספרות עסקו בהם. אני מציע לכל מי שהנושא מעניין אותו לעשות הכרות עם הצילומים של רוברט פרנק. ספרו הראשון שפירסם בארה"ב לאחר שהיגר לשם, "האמריקאים", הווה ציון דרך של ממש בצילום והשפיע על אמנים רבים אחרים. מעניין מאוד לראות כיצד נראתה אז ארה"ב בעיניים של מהגר. הנה כמה דגימות:
http://m2.aol.com/UvGotMail/frank/frank.html
הו, אדוארד הופר...הציור נייט הוקס מזכיר לי את מקום נקי, מואר היטב של ארנסט
המינגוויי, מהסיפורים הנפלאים ביותר של הגאון
האנשים האלה תפסו את הבדידות הקשה ביותר - הבדידות של שני אנשים שפעם היתה ביניהם אינטימיות, ועכשיו הם זרים זה לזה, לכודים בתוך מערכת יחסים שפועלת מכוח האנרציה - ולא מכוחה של אהבה
אפשר לצרף גם את ריימונד קארבר כמשורר-סופר לוכד בדידויות כאלה, של שני
פרטים בתוך זוגיות קורסת
פוסט יפהפה. מהיפים ביותר שקראתי אי פעם בקפה דה מארקר.
שאפו.
"חדר בברוקלין". 1932
"העיר היא שיח,שיח שהוא שפה: העיר דוברת אל תושביה ואנחנו דוברים אותה, את העיר שלנו, פשוט בכך שאנחנו חיים בתוכה, משוטטים ברחובותיה, מסתכלים עליה." רולאן בארת.
הי, יש שם שני ציורים (הראשון והאחרון) שאני לא מכירה. תודה, נרי.
איזה יופי, נרי !
תודה רבה על התוספות היפות וההשקעה המבורכת.
תודה
זה מקסים ... (הזמנה לTATE)
משהו מהתאטרון (בהקשר של הבימה)
והנה משהו לקיץ עם מבט לעבר האופק בגו זקוף.
ואם אינני טועה זאת העומדת היא זאת שציירה את זה:
Josephine Nivison Hopper שחקנית וציירת ודוגמנית המכונה Jo.
מעניין ליד הסקיצה הזאת:
לבסוף הופר חיבר את שניהם לתאטרון
היא נפטרה 10 חודשים אחריו.
תודה, רעות ו - Rebecca .
רעות, בהצלחה במעבר לעיר. אל תשכחי לעדכן.
פוסט פיוטי ויפה
נהנתי לקרוא וגם מכל התגובות
תודה עמיר
סחטיין על ההשקעה :)
רלוונט לי מאוד בימים אלה...
שוקלת לעבור לעיר הגדולה :)
תודה
רעות
גם אני הייתי קצת מזועזע ממה שנשאר מהבימה. שעת הדימדומים בחוץ, האוויר שלא זז וכמה תמהוניים שהסתובבו באיזור הוסיפו לאוירת האפוקליפסה.
צילמתי בסלולרי, כך שהאיכות לא משהו. התמונה היא מכיוון הוברמן, עם הפנים למרמורק.
תיאטרון הבימה, תל-אביב אוגוסט 2007 .
הי, זה בדיוק הטיול שעשיתי ביום חמישי, חוץ מנורדאו הירקון והנמל. הגראונד זירו של הבימה לא יוצא לי מהראש. ראיתי אותו מלמעלה, מתוך גן יעקב: עוצר נשימה הבור הזה באמצע העיר, באמצע החיים.
אנגל - כן, רחוב הולנדי שמחבר בין רוטשילד ליהודה הלוי, רחוב החתולים בפי ילדת הבית, בונים שם עכשיו כמה בתים, אז זה גם הפך להיות רחוב המנופים.
נהניתי מאד לקרוא את הפוסט והתגובות והתמוגגתי מהתמונות המצורפות.
החלטתי להוסיף עוד נדבך לעיר הגדולה ולדמויות ההולכות בה לאיבוד ותמונת האנשים הבודדים סביב הבאר של הופר הזכירה לי את סרטו של ריצ'רד ברוקס "מחפשת את מר גולבאר" מ-1977. מסופר שם על מורה לחרשים החיה בשעות הלילה בבארים האפלוליים של ניו יורק... וכמובן נזכרתי בכמה מסרטיו של וודי אלן על ניו יורק והדמויות המעטרות אותה. בנוסף מביאה את שירו של ליאונד כהן ""Lover, lover, lover על אדם המחפש אהבה:''זו רק עיר, יקירתי,
שכל אחד קורא לה ניו יורק
ובכל מקום שהעיר קיימת, אנחנו נפגשים
אני לא יכול להתרחק יותר מדי
אני לא יכול לקשור אותך עם שום דבר חוץ
מאשר אני עצמי
חצי מהרציף טבול בדם
ואני אוותר על הכל
כדי לעשות איתך אהבה''
(''זו רק עיר, יקירתי'')
ריקי, תודה רבה
.
ואת ה"מסע האמנותי" שהזכרת אמנם התחלתי , אבל המשיכו כל האנשים היקרים שהגיבו והוסיפו - כולל את, כמובן.
תודה, כנרת .
באחד המאמרים שקראתי לפני שנכתב הפוסט הזה, המחבר ציין שבתקופת לימודיו בקולג' לא היה חדר במעונות ללא פוסטר של אדוארד הופר . יש בציורים שלו משהו פשוט ואסתטי שדורש מיסגור ותלייה. אבל כמו שאמרת - קירות פנויים (בעצם חסרונם) זאת בעייה. מוכר.
טיול עירוני מוצלח היה לך היום - למרות שאני לא בטוח שהייתי מתחלף איתך בקינג ג'ורג' בצהריי אוגוסט. הטיול שלי התחיל הערב בסביבות שש ברוטשילד (צפוף עד-כדי לא נעים), דרך הגראונד זירו של הבימה, שדרות בנצי, קינג ג'ורג', כיכר מסריק, כיכרבין, שלמה המלך, יהושע בן-נון, נורדאו, הירקון והנמל. ואיזו בריזה חיכתה לי בנמל.
רחוב אנגל זה המרוצף הנחמד הזה, לא? בואכה יודה לוי, אם אינני טועה.
מה שאני מאוד אוהבת בטקסט הזה, מלבד עושרו והפואטיות שלו, הוא המראה שאתה מציג באופן חיישני לעולם הפנימי שלך, ולמראה שאתה מדבר עליה. זה הולך ונהיה קו בכתיבה שלך, שתופסת ייחוד משלה, הכירו את עמיר (ולא אמיר!) דרך תחנות התרבות שלו.
מלבד זאת, זה היה מסע אומנותי מרגש.
עמיר, זה פוסט נפלא. אני מאוד מאוד אוהבת את אדוארד הופר ומכל הציורים, את זה שרייוי הוסיפה. למרות שהייתי בתערוכה שלו בניו יורק, זאת שליאת סיפרה עליה, קניתי אותה דווקא אחרי שראיתי אותה שוב, מוצגת הפעם באחד משלישיית המוזיאונים במדריד (פראדו? אולי). היא מגולגלת בארון עם כל הפוסטרים שיום אחד אמסגר ואתלה בבית ההוא שיהיה לי עם המון קירות פנויים.
ולא סתם אני אוהבת אותו. גם אני מכורה ללבד-ביחד העירוני הזה. ולאפשרות לטוות סיפורים, בדמיון או במציאות מהתבוננות באינטראקציות או באי-נטראקציות שבעיר. אני מחכה בכיליון עיניים לאפשרות ללכת לאיבוד בהמון הזה, ומצד שני, משמחת היכולת לתת בו סימנים, דרך כל האנשים והמקומות שאני מכירה.
בדיוק חזרתי משיטוט נמרץ וממוקד מטרה (שהצליחה! לשמחתי) בעיר. המולה איומה של שישי בצהריים באוגוסט, לבונטין-אלנבי-קינג ג'ורג'-שינקין-רוטשילד. משם פניתי לאנגל. ופתאום היה משב רוח והיתה גם דממה. איזה כיף.
שבת טובה.
תודה, דונה וענת !
דונה, זאת נקודה שחשבתי עליה בזמן שכתבתי את הפוסט -
הבדידות בחיפה היא מהסוג האפל, הדומם.
ואילו זו של תל-אביב היא מהסוג הרועש.
ואפילו יש ספר כזה של בוהומיל הראבאל הצ'כי : "בדידות רועשת מדי".
בוקר טוב.
תענוג.
,תמונות מדהימות ממחישות את הקור והניכור!
חשבתי על בדידות אורבנית בחיפה לעומת מצב דומה בת"א , זה אחר...
רינה, טוויסטר, קרן,
תודה רבה.
אולי הכוכבים לא חשובים, אבל ברגע שקלטתי שהתחדש לי המלאי, מיד אצתי לחלק אותם אצל האהובים עלי.
ואתה בין הראשונים.
מצויין.
מסוג הפוסטים שמנתקים אותך לרגע מהעולם, תחושת הזמן מיטשטשת.
כל כך יפה (ועצוב). הפרטים שהתעכבת עליהם באמת מעבירים תחושת הבדידות האורבנית.
הפוסטים שלך הם הפוגה נהדרת מהשוטף, ומלאים יופי וכבוד ליוצרים שאתה מביא לכאן.
תודה
סופי, זה פשוט נהדר!
עכשיו בזכותך יש לנו את פוסט שלושת האדוארד-ים (ושלושתם, אגב, נכתבים שונה) :
Edward Hopper
Edouard Manet
Edvard Munch
אפשר להתפרץ לחגיגה ולהוסיף גם? אין כמו קצת אקספרסיוניזם לבדידות. והפעם - מונק.
בוודאי ששמתי-לב שנולד הסופ"ש !
אני כבר עייף.
מילא, ננוח ביום ראשון.
בינתיים, לא יכולתי להתאפק :
מסכימה איתך לחלוטין אבל הפעם זה פשוט הצדיק את המצאתן של חיות המחמד הירקרקות.
יאללה, שמת לב שנולד כאן הסופ"ש? ישששש!!!
ליאת,
ראשית, תודה רבה על המחמאות. אני שמח שנהנית.
שנית, אני מלא קנאה על התערוכה שראית בניו-יורק. אין תפאורה הולמת מזו. תמיד כשאני שומע על תערוכות בחו"ל אני מתמלא תחושת החמצה.
ושלישית - לגבי הערתך האחרונה - כוכבים זה נחמד (אם כי גם לי הם תמיד נעלמים מהמלאי), אבל תגובות יפות כשלך הופכות אותם למשניים. אפילו זניחים .
.
תודה.
אגב, ראיתי תערוכה של הופר בניו יורק וכמובן שלא היה הולם מזה - התערוכה והעיר.
(חזרתי מהעבודה, הדלקתי מזגן, הכנתי קפה קר ואיכותי, הדלקתי סיגריה ומחשב והתיישבתי לקרוא, כמובטח)
מקסים מה שעשית לשניים שלא הכירו. טווית עלילה לדמויות. ניסיתי לבדוק מה הייתי אני מספרת עליהם ונחש? כן, סיפורים אחרים לחלוטין.
כרגיל, האריג שאתה אורג בשתי וערב, יוצר שטיח עם דגם חדש ומיוחד.
כמו תמיד, תענוג. נותן משמעות להשתתפות במרחב הזה.
לא נוהגת להפריז בסופרלטיבים אבל כאן מגיע לך כל אחד מאלו שיש לי. כוכבים, on the other hand אין לי (ואין לי מושג לגבי הלוגיקה של טעינתם כאן. נו, שוין.
ניהנתי מאד.
אסתי,
תודה על הצילומים החזקים.
הצילום של דיאן ארבוס ממש נורא, לא ?
ואת אנני ליבוביץ' אפשר לזהות מקילומטרים... צילום מעולה של סוזאן סונטאג.
תודה, ברק.
העליתי את התוספת לגוף הפוסט.
ואני רציתי להוסיף לגבי הבדידות האורבנית שהונצחה רבות במצלמותיהם של צלמים אמריקאים ידועים, שחלקם ידועים על הצילומים המבויימים של אנשי רוח, תרבות, סלבריטיס ופוליטיקאים ובכל זאת התרכזו רבות בנושא הזה של הניכור והבדידות האופיינים כה לאומה האמריקאית.
ונתחיל בריצ'רד אבדון:
דיאן ארבוס שהתפרסמה בעיקר בגלל צילומי ה"אאוטסיידרים" שלה:
נאן גולדין שעשתה על זה קריירה:
ואפילו אני לייבוביץ:
מיכל, קרן, ברק,
תודה רבה !
פוסט מקסים.
חשבתי שזה הרגע המדויק לחבר שני מושאי אהבתך - הופר וג'אז לוידאו אחד: http://www.youtube.com/watch?v=4tgzFalhMEI
(התזמורת של בני גודמן ב"סינג סינג סינג" עם התופים הפראיים של ג'ין קרופה. 38' בערך)
תשמע, הפעם ממש הצלחת לרגש אותי.
אתה לוקח אותנו ביד לטיול בנשמות האבודות של החיים בעיר. בכל עיר. ומפרק עבורינו את מה שלרוב לא נעצור ונביט בו פעם נוספת. ולא נחשוב עליו.
יפיפה.
מקסים.
אשוב לקריאה חוזרת, רק רפרפתי עכשיו אבל בינתיים התמונות שבחרת יפהפיות.
ליאת, טל, אסתי,
תודה !
ואסתי, את הרי יודעת שאני מחכה לתוספות ולניג'וסים שלך
.
יו, עכשיו אצטרך לחכות עד הבית כדי להתרכז באייטם הזה (כי אצלך זה לא סתם פוסט. זו כמעט יצירה בעצמה).
בי בינתיים :-)
אח אח, איזו בדידות מפוארת.
ואני עוד אשוב עם תוספות וניג'וסים והארות.
תודה עמיר.
תודה.
Jane, Taya, Rayv ,
תודה רבה !
Rayv , תודה על התוספת !
יופי של תמונה.
+ כוכב :)
מעניין ומעורר זכרונות.
תודה
תודה רבה, ארז ומוהן.
מסכים מאוד לגבי המבט של הברמנית.
זה מדהים שבעתיים על-רקע מה שמתרחש מולה. היא כאילו לא שם.
תודה על הפוסט, מעשיר ומעצים,
העיניים של הברמנית ממש לכדו אותי, מדהים כמה עיניים יכולות להעביר
כן, האמת היא שאת צודקת.
אפילו מכיר מקרוב כמה כאלה, אבל הן משום-מה לא קיבלו ייצוג באמנות של הופר ומאנה, אז ...
Islay , ענת, רינת,
תודה רבה
תודה תודה
מדוייק ונוגע
תבורך איש יקר.
שניים מהאהובים עלי באותו פוסט בערב חם ואביך.