לפני כמה שנים השתתפתי בסדנא לאסרטיביות של לאה גזית (שדרך אגב היא אישה מקסימה). אחד השיעורים הראשונים עסק באמירת "לא". זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלאנשים קשה לומר "לא". לי, לעומת זאת, זה תמיד היה אחד הדברים הקלים יותר. עוד בגיל הגן ידעתי שאם משחק מסוים לא מוצא חן בעיני אין טעם שאנסה לשכנע את האחרים להחליף משחק ולכן הייתי פשוט אומרת: "לא רוצה לשחק". מרגע זה כל תחנוניהם של חברי היו נופלות על אוזניים ערלות. הייתי משוכנעת שאם משהו לא מוצא חן בעיני זכותי לא להשתתף בו. מנגד, על זכויותי החיוביות מעולם לא היה לי כוח להלחם.

בשנה האחרונה ניסיתי כמה פעמים לומר "כן" למשחקים שלא ממש השתוקקתי להשתתף בהם. חשבתי שאולי בכל זאת אהנה מהם ברגע שאתחיל ושאולי ה"לא" נובע מפחד ולא מחוסר רצון אמיתי. אבל אז, כשהמשחק היה מתחיל הייתי נתקפת בנפילת אנרגיה רצינית וכאדם שאין לו אנרגיות בדרך כלל המשמעות הייתה לאות אין סופית (כמו של חולים). ירידת אנרגיה, אומרת בק, היא דרך אחת שבה האני המהותי אומר "לא". כאשר אנחנו מתרחקים מכוכב הצפון שלנו רמות האנרגיה שלנו יורדות. אם נשים לב לתנודות שברמות האנרגיה נוכל לדעת מה הם הדברים שמרחיקים אותנו מכוכב הצפון שלנו.

כשהאני המהותי רוצה לומר "לא" במצב שבו האני החברתי אומר "כן", הוא עושה את זה בדרכים משלו, אומרת בק. למשל, הוא "מקלקל" את ראיון העבודה באיזו אמירה טיפשית, או "שוכח" את יום ההולדת של אחותי, או נהיה חולה לפני המבחן, או עושה מעשה שטות כמו השודדים ששכחו אתמול בבוקר את שקי הכסף בבנק שהם ניסו לשדוד. אם נבין את "שפתו", שהיא לרוב לא מילולית, נוכל לדעת בוודאות מתי אנחנו מתרחקים מכוכב הצפון שלנו למרות שזה לא יעזור לנו למצוא את מיקומו הנכון.