| חלק ראשון לפעמים כשאין לי מה לכתוב אני כותבת תיאורים של מזג האוויר, ומקווה שהם אוניברסאליים מספיק כדי להתרחש באזימוט שלנו. "לפחות תתווה לנו מסלול ברור, כדי שאדע לאן אנחנו מתקדמים" התלוננתי בתחילת הדרך, אבל הוא ביטל אותי בהינף יד. "נתקדם לאן שהדרך תיקח אותנו, למה אתה דואגת?" צחק , ואני משכתי בכתפיים והזהרתי אותו שזה מתכון בדוק לתקלות. לפעמים אני רוצה להפסיק לכתוב. לא מבינה איך הסתבכתי במסע המטורלל הזה. יומן מסע נטול מסע. מצד שני אינני יכולה שלא לכתוב, גם כי הבטחתי לעזור לו לעמוד במכסה שהתחייב אליה, וגם כי בכל פעם שאני מדברת על להפסיק הוא עוטה הבעה מודאגת ושם יד על החזה ושואל בקול נזוף ומסכן: "אבל את לא תעשי לי את זה "מי אמור" ... תבטיחי לי שלעולם לא תשאירי אותי לבד בג'ונגל". "אידיוט", אני מתעקשת , "נמאס לי מכל הסיפור הטפשי הזה, שבנוסף לכל גם גוזל את כל הזמן הפנוי שלי. אתה הרי יודע בעצמך איזה הר יושב לי על הראש. "
בסוף אני תמיד מתרצה, אבל לפחות בכל מה שקשור לתחקיר הגיאוגרפי אני סומכת עליו. הגהות והתאמות הן גבול ההשקעה שלי, מה עוד שממילא אין לי מושג במפות או בטופוגרפיה וציוני דרך. "עד שלא הסתבכתי במסע המטורלל הזה חשבתי שהקילימנג'רו ניצב במרכז טוקיו- וזה אף פעם לא הפריע לי בחיים" אני מטיחה בו וזורקת עליו כרית, וכל מה שיש לו להגיד הוא שכנראה לא פתרתי מספיק תשבצים.
הוא טוען שהוא לא זקוק ליותר מהשכר הזעום שהוא מקבל על כל טור של 300 מילים שהוא מפרסם ביומן המסע , ושזה מספק את צרכיו "מעל ומעבר", וגם מפנה לו די זמן להתעסק עם מה שהוא מכנה ה"עניינים" שלו. העניינים הללו, שלו , מרוכזים בדירת סטודיו זעירה שאין בה כלום חוץ ממיטה, לפטופ, גיטרה וערימת ספרים שהוא קנה בספריה העירונית בשני שקל לספר.
"אין לך שום דבר במקרר" אני מתלוננת . "בן אדם לא יכול לחיות על מיץ תפוזים ואי מיילים." "ו- וודקה" הוא מתקן. כן. ו- בייגלה שאני מוצאת באחד הארונות.
מאז הפכנו לטור "זוגי", כבר חצי שנה בלי שהרגשנו כלל, הרייטינג של היומן שקצת דשדש בהתחלה עלה פלאים . לפני כמה ימים הוא התקשר אלי בהתרגשות כדי לבשר לי שעלתה פרסומת לדף שלנו, חנות לתרמילאים או משהו כזה. הוא המשיך בחזון עתיר מעוף על איך שלאט לאט נתפתח לקונגלומרט של בלוגים שיציפו את דפי הרשת בפרסומות עד לעייפה, ויציפו את חשבונות הבנק שלנו במזומנים. "ואם זה ימשיך כך", התרגש, "תוך שנתיים אנחנו מסודרים". "ואז מה תעשה?" אני לא מתאפקת , "תתפנה לעיסוקים שלך?. אתה מזכיר לי את הבדיחה ההיא על הדייג".
"לא מכיר" הוא עונה בנונשלנטיות מרגיזה, "חכי ותראי, אני גאון פיננסי".
גאון פיננסי או לא, בינתיים ההצלחה הצנועה מבטיחה שאף אחד לא יעצור את שיטוטנו הוירטואליים על גבי הגלובוס.
לפעמים היומן הזה הוא מה שמחזיק אותנו יחד, הוא התקשורת שלנו, וכשאני חושבת על זה אני נעצבת ומתגעגעת אליו נורא. אליו האמיתי.
********************* 23/3/06 14:56- דואר יוצא:
"יקירי", (כך אני קוראת לו כשאני מרגישה זנוחה, יש בזה משהו מרוחק וקורקטי וקצת נעלב)-
יקירי,
לא כתבת לי שום דבר כבר המון זמן וגם לא התראינו או דיברנו. לעיתים נדמה שאתה כמעט לא קיים, ואז,כמו היום, תוקפים אותי פתאום געגועים עזים, סוג של כאב בטן בלתי נסבל, להיות בזרועותיך ולשמוע אותך נושם לתוך האוזן שלי כשאתה נרדם.
בכל אופן, כתבתי פרק למסע שלנו ואני שולחת לך.
נשיקות
אירה.
23/3/06 15:09 - דואר נכנס:
יקירתי , (מניאק- הוא על יד המחשב ולא כותב לי)
בעוד כמה דקות זה יהיה באוויר. מת עלייך.
נועם.
נ.ב.- מתי אראה אותך?
נ.ב.- ערכתי כמה שינויים קטנים, כרגיל.
חולות נודדים- יומן מסע אינטרנטי.
זו הכותרת של הבלוג שלנו.
בעמוד הראשי יש צילום שלנו על רקע של שברולט ישנה עם קרוון נגרר בתוך דיונות צהובות. אני חושבת שזה צולם בנגב אבל לא בטוחה. אף פעם לא שאלתי אותו מאיפה הצילום ואם הוא מכיר את הדמויות המטושטשות או שסתם גיגל אותן איפושהו. עם הזמן למדתי להזדהות עם הדמות של הבחורה שיושבת על מכסה המנוע, שעונה על השמשה הקדמית ופניה לשמש. היא צעירה ממני, מעט מלאה יותר, ונראית עליזה ובוטחת בעצמה, כשהיא מפריחה נשיקה אדומה אל המצלמה. הבחור בערך בגילו אבל לא משתווה. קשה להשתוות אליו.
בצד הדף יש אייקונים קטנים שלחיצה עליהם מובילה הלאה, אל יתר דפי הבלוג; מי אנחנו- צור קשר, וכמובן- גולת הכותרת; יומן המסע, המתעדכן בין פעמיים ליום לבין פעם בשבועיים לפי מצב הזמן הפנוי שלי, ומצב חשבון הבנק שלו .
בדף שמתאר אותנו כתוב:
"אני ניר, בן 35 ואני מיקי בת 33, נעים מאד.
אולי פעם, אם נגלה את התשובה בעצמנו , נספר איך ולמה הגענו למסע הזה, ובינתיים אתם מוזמנים להצטרף אלינו לדרך שיצאנו אליה כדי לחפש מקומות גדולים ורחוקים , ומצאנו בה בעיקר את עצמנו .
בעברנו- עורך דין נשוי/וגרוש +1 , ופסיכולוגית אחרי מערכת יחסים רצינית ,
כיום- חולות נודדים."
בפעם הראשונה שקראתי את זה אמרתי לו שזה נשמע "פלצני", אבל הוא התעקש ואמר שדף ההיכרות חייב להיות מספיק כללי ולא מחייב כדי לקדם כל תרחיש אפשרי. לא סתם אשף פיננסי, אלא גם אסטרטג.
23/3/06- אריזונה- "שמיים אדומים".
"ראה כמה אדומים השמיים " אמרתי, והוא נשא עיניים למעלה וקם והסתכל סביב, ואז הצביע למזרח ואמר "הביטי", ויחד הסתכלנו על הסופה השועטת קדימה וצובעת את השמיים בדם. רק עדשות המצלמות של לוויני נאס"א מצליחות לצלם את צבעי הסופות. יש להן פרספקטיבה רחבה שיוצרת קונטרסט בין מפל האוויר הגועש לבין השמיים השוקטים סביב .
מהפרספקטיבה שלנו, אנחנו עומדים להבלע, וכשחלקיקי האבק הראשונים נוחתים אנחנו נסים לתוך , התא הקטן של הנגרר שיש בו שולחן וספסל שבלילה הופכים למיטה ומטבחון זעיר.
לא מזמן נסענו בסופת חול כזו; עשרות קילומטרים בתוך חושך לאור יום. פנסי המכוניות שבאו ממול הבליחו בהפתעה, והאבק היה כה סמיך עד שאי אפשר היה לראות אפילו את תמרורי האזהרה שלצד הדרך.
הפעם אנחנו לא מעזים לעלות על הכביש. יושבים יחד על המיטה הקטנה ונותנים לרוח לטלטל את הכלוב הקטן שלנו בין זרועותיה כתינוק נזעם שמאס בצעצוע צבעוני.
"נמאס לי" אני אומרת, "מכל הסופות האלו" ושואלת אותו אם יש איזה אי בסביבה שבו נוכל להתבודד ולהסתכל על הכוכבים.
הוא מחייך ומוציא את המפה, וככה באמצע הערבות הצחיחות והרוח השורקת הוא אומר לי לעצום עיניים ולשים אצבע..
"בלי להציץ!" הוא מזהיר ומסמן נקודה בדיוק במקום בו נגעתי.
"זה רחוק? " אני שואלת, והוא מתפקע מצחוק, ופתאום מצמיד אותי אליו חזק חזק ככה שאין ביננו אפילו אוויר, ואומר ששום מקום הוא לא רחוק כשאנחנו ביחד.
מיקי
*****************************
אני עובדת קשה לאחרונה. בקושי נושמת בין העבודה לבית ולילדים. ואני מתגעגעת אליו נורא. הוא עיר המקלט שלי, שנמצאת במרחק עשרים דקות נסיעה שאף פעם לא מצליחות להשתחל לתוך הלו"ז הצפוף שלי.
נפגשנו דרך פורום כתיבה נידח באינטרנט. החמאתי לו על שיר שפרסם, והוא החזיר לי בביקורת מלומדת על קטע שכתבתי . הוא הגיב לי ואני לו ושנינו לכולם וכולם לנו, עד שלאחר מספר חודשים של פלרטוטים וירטואליים נפגשנו.
המון פעמים ניסיתי לכתוב את הקטע של הפגישה שלנו, ולא הצלחתי. ישבנו בבית קפה קטן, והמילים שזחלו מהשפתיים שלו לאוזניים שלי היו אפילו יותר מקסימות מאלו שכתב, למרות שלא הבנתי את רובן, וכשהושיט יד ונגע בשלי קפצתי כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא יגע בי סתם, בלי לרצות בי.
לא התכוננתי אליו. לא התכוונתי לפרוץ את מסגרת המשפחה שלי, והרגעתי את עצמי בכך שהוא ממילא צעיר מדי, ויפה הרבה יותר מדי, ואחרי הכל לא נפגשנו באתר היכרויות או בהקשר רומנטי, ועם כל זה לא היה לי סיכוי, וגם לא רציתי סיכוי, ולא רציתי לנהל קרב, פשוט רציתי אותו; כי הוא היה האחד שהוא "עכשיו או לעולם לא". הרבה אחרי שידעתי שהוא האחד, הוא היה שלי. אף פעם לא הבנתי מה מצא בי, וכששאלתי אותו רק צחק וקרא לי "מכוערת" בקול הגרוני שלו, ואני נחנקתי מרוב אושר.
היום התקשרתי. עשיתי חשבון שעשרים דקות הלוך ועשרים חזור יותירו לי חצי שעה איתו , אבל הוא אמר שזה מטורף לצאת בפקקים של אחר הצהריים וממילא הוא עייף.
כשהוא אומר לי דברים כאלו אני לא יודעת מה אני עושה איתו. אני לא יכולה איתו. אני לא יכולה בלעדיו.
***************************** 30/3/06 23:49 דואר נכנס-
איר'לה מכוערת שלי ,
לפעמים כשאת לא כותבת אני יודע שזה בגלל שאת כזו עסוקה וחשובה , אבל הפעם זה לא. אני צודק? אני שומע אותך נכון? את גם לא מגיבה בבלוג וזה לא אופייני לך, ואל תקפצי מייד עם השטות הזו שרק הבלוג מעניין אותי. באמת חשבתי עלייך שלשום, סוחטת את עצמך בפקקים בשביל חצי שעה שרק תגרום לשנינו להתגעגע יותר. חוץ מזה גם אני עובר תקופה לא קלה, ולא כיף איתי בכלל בימים האלו. בחודש הבא אהיה שלושים וחמש , ותראי אותי. זרוק בחדר מעופש עם שלושה ג'וקים וחתול, ומשקיע את עצמי ב"מאסטרפיס" של החיים שלי שאף הוצאת ספרים מכובדת לא זורקת מבט לכיוון שלו. את המלכה שלי את יודעת, אבל את רחוקה שם ואני כאן, בדיוק כשאני צריך אותך כאן או אותי שם. . בואי אלי. עכשיו.
נ.
נ-נ
נ-נ-נ
נ-נ-נ-נועם
ל
31/3/06 07:03 דואר יוצא-
אני ש ו נ א ת אותך!
|