סיימתי הרגע את רומן הביכורים של רון לשם. מצמרר לחשוב שהרומן נכתב חמש שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה,למעלה משנה לפני מלחמת לבנון השניה.
"זו דעתי שהכל יחזור, ואם שקט שם בינתיים, זה רק בגלל שהמחבלים מתעצמים וצוברים אמצעי לחימה. סבלנות לא חסרה להם, זו טקטיקה שכזו, אנחנו עוד נאכל אותה. יחטפו לנו חייל, יקטפו איזה ג'יפ על הגדר הטובה, ישגרו פצמ"רים על יישוב, לאט לאט ישחררו רסן. כשזה יגיע, כל מי שחושב שלהק מטוסי קרב מסוגל לעשות את העבודה מהאוויר, עוד יגלה שאין תחליף לחירניקים"... וגם- "השנה האחרונה העמוסה ההיא שאני והילדים שלי העברנו בתוך לבנון, האם היא תרמה למישהו?"
השנה האחרונה של סגן ארז, אושרי הסמל, בייליס שהוריד את הכיפה, ריבר החובש וצוות לוחמים שלם, על הבופור בלבנון. החיים עם הפחד, החברות, השגעון ,המוות וגרוע מכל- הספקות. כשמדינה שלמה כבר מדברת על נסיגה והחיילים עדיין שם בתוך ביצוע המשימה. וההוראות מתחלפות להם, וקשה להם להמשיך להלחם כשכבר לא ברורה האסטרטגיה של הדרג המדיני, והם נמצאים בודדים בלב שטח אוייב ברמת סיכון עצומה. נשמע מוכר, קרוב מדי. כאילו יולי האחרון היה המפגש הראשון שלנו עם לבנון. המחשבות על האחיין שלי בארבעה ימים האחרונים של המלחמה באוגוסט האחרון, הטריפו את מנוחתי. איך הם מצליחים לתפקד עם כל האבדות כשכבר ברור שהפסקת האש היא עניין של ימים? איזה סיכוי יש להם להגיע לאיזשהו הישג צבאי, מעבר להישג היחיד החשוב עכשיו- להגיע הביתה בשלום?!
מכל הביקורות על ניהול המלחמה האחרונה, הכי קשה לי עכשיו, עם סיום הרומן של לשם על המלחמה ההיא הראשונה, העובדה שכאילו לא היה זיכרון צבאי/מדיני, הכל נמחק. נכנסנו לשם שש שנים אחרי בתולים. ומהאופן שבו מתנהלות הסקת המסקנות של המלחמה הנוכחית, לא נראה שזה הסוף.