כבר סיפרו עליו את כל מה שאפשר. הן ספרי הקודש והן הצהובונים. מצד אחד הוא זכה לשבחים ודברי הלל: כל-יכול, ארך אפיים ורב חסד, רחום וחנון. אך היו גם כאלה שנהנו לעשות לו רצח אופי: אל קנא, נרגן ונוטר, שלא מהסס להשמיד את ברואיו כשעולה בו חרון אפו הארוך. אבל זבולון ידע שאף אחד לא יודע את האמת על אלוהים.

אלוהים נגלה לו בבר באקפולקו. הם הקפיצו את הטקילה החמישית כשאלוהים התחיל בווידויו המשתפך. מסתבר שיש לו עדיין סיוטים מהשואה. יותר מששים שנה עברו, והמצפון עדיין מציק לו. עם כל ה"כל-יכוליות" שלו, טען שהוא לא היה יכול לעשות שום דבר כדי למנוע את הזוועה. "מה ז'תומרת?" התפלא זבולון (ובצדק). אלוהים התחיל להזיל דמעות על הדלפק. הוא אמר שאולי זה לא ממש עניין של יכולת או אי-יכולת, אלא מצב של הערכה עצמית נמוכה. שמאז ומעולם הוא לא האמין בעצמו מספיק, והוא צריך כל הזמן שיאמינו בו כדי לקבל חיזוקים ואישור מהסביבה. וברגעים מכריעים, כשמצפים ממנו לעשות משהו ממשי - הוא הופך משותק וחסר אונים.

מה אני אגיד לכם? על אף שזבולון בקושי החזיק את עצמו ישר על השרפרף הגבוה, בא לו לתת לאלוהים אגרוף בפרצוף. מוג לב שכמותו. מצד שני, נראה היה שהאל ממש סובל, והוא אף השמיע דברי חרטה כנים. כשהאל סובל, זהו סבל בממדים קולוסאליים. וכשהוא מביע חרטה - הוא מזמין את כל הנוכחים לסיבוב של טקילות על חשבונו. כל המכסיקנים עשו מאמץ והרימו כוס לכבודו. זבולון נוכח שדרכי האל הן באמת נסתרות. שגם אם היו לו שלושה תארים בפסיכולוגיה ועוד איזה אחד או שניים בפילוסופיה, ועוד עבודת דוקטורט אינטרדיסציפלינרית בתאולוגיה בהרווארד דיוויניטי סקול - גם אז הוא לא היה מצליח לרדת לחקר צפונותיו הנפשיים המתוסבכים של האל.

זבולון הקפיץ טקילה נוספת, האחת עשרה במספר, ואז נחבט מצחו על הדלפק והוא זכה בשכחה מבורכת. למחרת לא נותר כל רישום במוחו מהמפגש המסתורי עם אלוהים.