בשנייה שהחזקתי בכידון שכחתי הכל.

הריכוז הנדרש כאן כדי להתמודד עם התנועה, הנהיגה בצד שמאל, תרבות הנהיגה כאן שהיא גדולה עלינו בכמה מידות, הנופים, כל אלו גרמו לי לניקוי ראש אחרי שעה בלבד.

אני צריך לקבל את סיכת "נשאר בחיים בירידות של קטמנדו". תרבות הנהיגה כאן מטורפת, אין מצב שמכונית/משאית מהירה לא תעקוף בעלייה מישהו יותר איטי ולא משנה מה בא ממול. זה אומר שבדרך כלל בסיבוב באות מולך שתי משאיות לכל רוחב המסלול... לא נעים.

אז איך הם בעצם עושים את זה? עם מספר כללים די פשוטים שכדאי לזכור. הם מצפצים המון, לרוב המשאיות יש וואחד צפצפה. הם מזהירים אחד את השני וגם מפרגנים. בולמים כשצריך. אבל. הם גם מענישים. את עמית הורידו מהכביש אחרי השטויות שלו. הם גם לא נותנים לעקוף אם הם רואים שיש סכנה לעוקף.

אה כן, יש להם גם מן הומור שכזה בין נהגים שמכירים אחד את השני. הם גונבים קצת לנתיב הנגדי.... בהומור.

אז היום אנחנו בפוקרה, קצת עייפים אז נחים, אוגרים כוחות לקראת הנסיעה לכיוון ההימאליה. ג'וםסום או משהו כזה.

הטיסות עברו צ'יק צ'ק. מה שלמדנו מהן זה שעדיף ללבוש גלבייה. משהו צחור כזה עם כפייה תואמת. אך, כמה שזה אלגנטי.

Yalla, see you baaden

כשאחזור אולי אכתוב כמה דברים יותר מסודרים, על "פקח שומורות הטבע" וכאלה (הפקח זה הילד בתמונות שעמית מדבר איתו). בינתיים אפשר לראות תמונות כאן

http://www.facebook.com/album.php?aid=71317&id=806452953&saved