למעט הבלחות קצרצרות וחד פעמיות, הרי שהחורף חלף עבר לו. גם כך הוא היה רק נוכח-נפקד וההשתוקקות אליו נתקיימה עוד בעיצומו.

הנה שלושה קטעים קצרים, שניים מהם, שנכתבו בעיצומו של החורף הנעלם האחרון מראים שהחורף הזה, יותר משנתקיים באמת, היה קיים רק באותה השתוקקות מיואשת, כמו ההולך במדבר המשתוקק למים ומתחיל לראות אותם רק בחזיונותיו...

רגע אחד

לרגע אחד חורף

ורוח קרה מקפיאה

מרקדת עם עצי השדרה

וחודרת מבעד למעיל מרופט

ואוחזת בגוף בחוזקה.

ונשים חמימות פוסעות במהירות

כובע צמר, צעיף מלטף

ואחת עם מבט חודר במיוחד

בוחן עין,כליות וגם לב.

ברד אלים נופל כך לפתע

כמו פנינים לבנות על הכביש

וברק מסנוור מבליח במרחק

והלילה אפל ואדיש.

ובכל זאת יש עונג בלילה כזה

כשהחורף כבר הפך לנכחד

ומעט נחמה שינואר נפרד כך

ותחושה כמו של פעם (כמעט...).

לרגע אחד אהבה

הקטע הבא נכתב מספר ימים לאחר מכן, בתחילת פברואר, בסיומו של עוד יום קייצי, מאלו שאפיינו לא מעט פעמים את החורף הנעלם הזה...

 חלום ליל קיץ

צהריים חמים, כמעט כמו בקיץ

עם שמש קופחת מכה בכולם

אנשים משוחררים, לבושים כמו בקיץ

נותנים לקרניים לענג את גופם

אדישים לעובדה, שהאדמה גוועת

שהשמיים נופלים

כמו בסוף העולם.

ושעת ערביים נעימה, ממש כמו בקיץ

האובך מולך במרחב הקרוב

וציפורים נודדות חוזרות לאירופה

מקדימות את זמנן

מקדימות לעזוב.

וגם הלילה אדיב

כמעט כמו אביב

הכל נינוח, ובכל זאת  חסר מנוחה

וחלום אחד, על אישה כהה

במבט מתגרה

שוכבת בשלג כביום היוולדה.

והקטע אחרון נכתב עוד בתחילת החורף הקודם וכבר הופיע כאן בבלוג. בכל פעם שאני חוזר אליו הוא מעורר בי עצבות מסוימת, אולי בגלל האופטימיות שבה כתבתי אותו.

אז בשלוליות עצמן כבר לא נשתקף, אולי רק באותה דמעה של געגוע...

ברוך הבא

ברוך בואך, גנרל חורף

זכית מן הסתם לשם הזה

בארצות הצפון הרחוקות

כיוון שאת תקופתך דימו לעתים

למלחמה, על מערכותיה העזות

את הברקים דימו להבזקי פיצוצים

ואת הרעמים להדיהם המרוחקים

אבל כאן, בארץ המדבר המהבילה הזו

אינך נחשב לגנרל, כי אם לקדוש זקן ומיטיב

ברוך בואך, אם כן, סבא חורף

מי יתן וענניך, גם הכבדים שבהם

יקלו על שדותינו

וטיפותיך, גם השוטפות שבהן

ילטפו את ראשי ילדינו

בצחוק עליז, חיוך וגומות

ובשלוליותיך נשתקף אנחנו

בפנים טובות ומאירות...

ברוך הבא