היא יושבת, ממתינה, לא יודעת למה.

יושבת, מסתכלת, לא מבינה. מן תחושה כזו של נהר שאין לו סוף, מן תחושה מוזרה של קור וחום מצטלבים יחד בלב.

היא לא מבינה. יושבת, ממתינה, מחכה, משתהה, מתכנסת בתוך עצמה ולמה?

מתי תבואי אליה, חתיכת אהבה מטומטמת?

כבר שנתיים לא בקרת אותה. הלב שלה הפך שחור. פעם הוא היה לבן. אבל נקודות שחורות היו מפוזרות בו. כמו זברה מנוקדת.

היום הלב שחור. שחור פחם. נקודות קטנות של אור זהוב, מעט נקודות לבנות ושתי נקודות אפרפרות מעטרות את השחור הזה. שחור שיכול להיעלם, אם רק תגיעי. חתיכת אהבה מטומטמת.

אבל את, אהבה חמקמה שכמותך, מסתתרת לך, משחקת מחבואים, מתבשלת לך כדי להגיע מוכנה. אה? מה נסגר איתך מתוקה?.

היא, למשל, אוהבת להיות עם עצמה, היא אוהבת לבד. היא נהנית מזה. אבל הלב שלה כבר מיצה עצמו עד תום. היא מחכה רק לך. רק לך, אהבה. את שומעת? יאללה, הגיע זמן שתבואי.

והיא, מוזרה שכמותה. מה היא רוצה אותך בכלל? אבל היא בשלה. רוצה. פשוט רוצה. הכי פשוט. הכי אמיתי. חתיכת אהבה מטומטמת.

לפעמים היא שוכחת איך את מרגישה. מפגשים בני ארבע פגישות לא נותנים לה להגיע אלייך. רק טיפה. היא נקשרת, נוגעת בך, מרגישה, ואז את בורחת ממנה. למה ככה?

את פשוט לא מבינה אותה, או לא כמהה אליה מספיק, או לא יודעת מה. ואולי את גורמת לה להמתין כדי להגיע לרגע המתאים באמת של שתיכן?

אין כאן הרבה מה לומר..

גם אין הפעם פאנץ' או סיום מפתיע. רק תחושה אחת. געגועים אלייך, אהבה מטומטמת.

מתי תבקרי אותה שוב?

והפעם, תבטיחי לה בכל ליבך, שזה יהיה לתמיד.

היא תקבל אותך כמו שאת. מטומטמת ואהובה.

מבטיחה?