| לפעמים, אני חושבת לעצמי, כמה פעמים בחורה אחת יכולה להיות מוטרדת על ידי גברים חסרי מעצורים, חסרי מוסר או אהבה לזולת. לפני שהכל קרה, תהיתי, מה גורם לגברים להגיע למצב שהם כופים עצמם על בחורות או ילדים ובכלל, שהכפייה הזו חזקה מהם? לאחר כל מה שקרה, עדיין אין לי תשובה... כל מה שקרה, קרה כשהייתי חיילת... אולי שווה לבדוק האם יש משהו במדים ש"מזמין" את אותה כפייה, כי לא יתכן שמדובר רק בצירוף מקרים.... הפעם הראשונה קרתה, ביום חורף קר... השעה הייתה שש בערב, חיכיתי לאוטובוס, בתחנה רגילה לחלוטין, כשבדיעבד אני זוכרת שהייתי שם לבד. רק מטריה בידי. לפתע משום מקום מישהו לפת אותי מאחור. בשנייה הראשונה לא כל כך הבנתי מה קורה איתי... קפאתי במקום, הלב שלי הלם במהירות והדופק היה מואץ. השתנקתי, ניסיתי להיאבק. האחיזה שלי במטריה הפכה לקשה וחזקה. פתאום נעשיתי מודעת לכך שיש לי מטריה ביד. השתמשתי בה בכל הכוח! בדיוק למקום הרגיש של כל הגברים.... בעוד שמעתי אותו נאנק מכאבים, התחלתי לרוץ כמו מטורפת, בלי להסתכל לאחור, וכמעט ובלי לקחת אוויר.. רצתי לכיונה של התחנה המרכזית הישנה. רק כשהתיישבתי באוטובוס, שמתי לב למטריה שעוד הייתה בידי, כשאני אוחזת בה חזק כל כך, לא מצליחה לנתק עצמי ממנה... אני לא זוכרת יותר מדיי מאותו מקרה. כל שזכור לי שלאותו אדם, היו שרוולי מעיל אפורים שחורים ושהוא לפת אותי חזק מאד. ------------------------------------- הפעם השנייה, קרתה במועדון בעיר מגוריי. גם אז, הייתי חיילת, והבחור שהתחיל איתי במועדון, היה אף הוא חייל, לקראת תום השירות הצבאי... למרות ניסיונותיו החוזרים והנשנים להתחיל איתי, משהו באינטואיציה שלי אותת לי שמשהו בבחור הזה, אינו כשורה. סירבתי לתת לו את הטלפון שלי. הוא בתגובה רק חייך ואמר: "זה בסדר יונית, אשיג את המספר בעצמי". חשבתי לתומי שהוא סתם צוחק, אבל התבדיתי מהר מאד. כבן עירי, לא היה לו קשה לאתר את מספר הטלפון שלי. הוא התקשר אליי הביתה, דיבר עם אימא שלי, שלתומה חשבה שהוא פשוט מחפש אותי, ושאנחנו מכירים שנים. הוא בהתחכמות השיג ממנה את מספר הנייד שלי, והחל להתקשר אליי ללא הרף. בפעמים הראשונות דיברתי איתו, ניסיתי להסביר שאני לא מעוניינת, ושלא מתאים לי. לא רק שלא הועיל לי, אלא שהדבר גרם להחמרה. הבחור לא הפסיק להתקשר אליי ממספר חסום, כשהוא מתחזה בפעמים רבות מן השיחות לערבי, מנסה להפחיד אותי, אומר דברי נאצה, גסויות וכאילו אונס אותי טלפונית. בתור חיילת, אסור היה לי לכבות את הנייד ליותר מארבע שעות... אלה היו 48 השעות הנוראיות בחיי. לא יכולתי לישון, לא יכולתי לאכול, ולא הצלחתי לתפקד. משכך היה, הוחלט לערב את דודי, שהוא שוטר בכיר במשטרה. החלו לצתת לנייד שלי, לרשום כל דבר שנאמר, לתעד שעות.. הכל מהכל, כולל שיחות קודמות (בשיתוף חברת הסלולאר שלי). באופן שיטתי זה, הצליח דודי להתחקות אחר אותו מנוול, הגיע אליו לבית, שוחח עם אביו, ואיתו. הוא כמובן החל להכחיש, אמר שהיה פה ושם בכלל (ניסיון כושל לבנות אליבי). דוד שלי מהר מאד הוריד אותו מהעץ ואמר לו שהכל מתועד, שהיה ציתות לנייד שלי, ושהכל מוכח. הבחור נשבר והודה בהכל, ועד היום הוא מסתובב עם צו הרחקה. בכל פעם שהוא רואה אותי בעיר, עליו לשמור על מרחק של מינימום 100 מטר ממני. הוא לא מצליח להסתכל לי בעיניים יותר... בתקופה שאחרי זה, הייתי נכנסת לחרדה שהייתי נתקלת בו. הייתי פוחדת להסתובב לבד בעיר. -------------------------------------- הפעם השלישית, גם היא קרתה בעיר מגוריי. גם זה קרה עוד בתקופת הצבא. השעה הייתה תשע בערב, הרבה אורות בכל הרחובות, אנשים רבים מסתובבים בעיר, לכאורה, הכל בסדר... הלכתי לחברה ברגל. (נמאס היה לי לנסוע באוטו). בעודי הולכת, אני רואה למולי בחור צעיר, שמסתובב לאחור, רואה אותי, וממשיך ללכת. בשלב מסוים הוא נעלם באחת מכניסות הבתים. ככל שהתקרבתי, משהו בתוכי, באינטואיציה, אמר לי לפנות לצד השני של הכביש.... למרות שהתחושה הלכה וגברה, משום מה לא הקשבתי לה... המשכתי ללכת באותו נתיב. חשכו עיניי.. הבחור חיכה לי באחת הסמטות, כשמכנסיו משופלים והוא משחק עם השנורקל שלו ואומר לי: "בואי, אני יודע שאת רוצה את זה". הייתי בהלם! אחרי שנייה של קיפאון כללי, התחלתי לרוץ כמו מטורפת והתקשרתי לחברה שלי שתהיה על הקו ותשמע הכל למקרה שחלילה הוא יצליח לתפוס אותי.... נדמה לי שזו הייתה הריצה המהירה ביותר של חיי. הגעתי לביתה של החברה, ללא אוויר, ובעיקר המומה ורועדת. כל שאני זוכרת מאותו בחור, שהוא היה בעל מבטא ערבי, שחום עם עיניים שחורות זדוניות. --------------------------------------- הפעם הרביעית (ונקווה האחרונה בהחלט), הייתה נוראית והקשה מכל. בתור חיילת, שירתתי כמורה חיילת בבית ספר יסודי. כחלק מסדר יומי, הייתי נשארת בבית הספר כדי לעזור לילדים בשיעורי הבית שלהם. בשעה זו, כבר אין כמעט מורים בבית הספר, והייתי לבד בחדר המורים יושבת מול המחשב, מכינה דף עבודה ליום שלמחרת. שרת בית הספר, איש מבוגר כבן חמישים, שיערו מאפיר, חובש כיפה וציציות, גדול מימדים, שבמהלך רוב השירות התייחס אליי כאילו היה אבי (מבחינת הגיל זה הסתדר מצוין). הביא לי כמו בכל יום, סנדוויץ` שהכין לי כארוחת צהריים קלילה... לקחתי ממנו את הסנדוויץ` ונגסתי בו. מבלי שהייתי מוכנה לכן, (אפילו לא יכולתי לשער או לצפות מהלך כזה ממנו)ניסה אותו שרת לנשק אותי בפה. באופן אינסטנקטיבי, גיליתי התנגדות וניסיתי להסיט את ראשי לצד. הוא הפעיל כוח והחזיר את ראשי אליו. כשכבר כמעט וצלח במזימתו (הייתי משותקת כי לא הבנתי מה קורה), פתאום הוא נסג לאחור, כי שמע צעדים מכיוון הכניסה לחדר המורים. הוא התיישב לא רחוק ממני, מדבר אליי כאילו אנחנו באמצע שיחה, והכל רגיל. אני לעומתו, לא הקשבתי לדבריו, ובכלל כל שקלטתי היה כמו מלמול אחד גדול. לחדר המורים נכנסה מורה. נגסתי עוד ביס בסנדוויץ` כשפתאום הפנמתי את כל שקרה. חשתי בחילה גדולה, וירקתי לפח את הביס מן הסנדוויץ` וכן זרקתי את הסנדוויץ` עצמו לפח... התחלתי לרעוד. לקחתי את הדברים שלי וברחתי מחדר המורים. בדרך לשער היציאה מבית הספר, פגשתי באחת מהתלמידות שלי. היא ניסתה לשאול אותי משהו לגבי השיעור של מחר. לפתע שמה לב שאני רועדת. היא עשתה תנועות של רעד בניסיון לשאול אותי מדוע אני רועדת (לימדתי עולים חדשים וזו מילה שהיא לא ידעה כיצד לומר אותה). ביטלתי באחת את שאלתה וכל שאמרתי לה שנתראה מחר בשיעור. מיהרתי לעזוב אותה ולרוץ לשער. השומר, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, היה ידיד שלי וכלל לא הבין את מעשיי. "לאן את הולכת? יש לך עוד שעה כאן" "תפתח את השער" ביקשתי. "אני חייבת ללכת". אמרתי. "אבל.. מה קרה?" הוא שאל כששם לב לחיוורוני ולרעד בגופי. "אני לא יכולה לדבר עכשיו, רק תפתח את השער, אני חייבת לצאת מפה!" הוא לא התווכח יותר, אמר לי להתקשר אליו כשארגע, ופתח לי את השער. ראיתי דאגה כנה בעיניו, אבל כל שרציתי היה לצאת משם כמה שיותר מהר.... לא הייתי מוכנה לקראת הבאות.... כשהגעתי לתחנה המרכזית, משהו בתוכי אמר לי לא לעלות לאוטובוס אלא לחכות לזה שאחריו... בשל הפעם הקודמת, לא התווכחתי עם התחושה, וחיכיתי לאוטובוס שאחריו. אותו אוטובוס שלא עליתי עליו, התפוצץ בפיגוע שהיה בשדרות מוריה בשנת 2003. זה היה אמור להיות אוטובוס שהייתי עליו... לצערי, לא התחמקתי לגמרי ממה שקרה, כיוון שהאוטובוס השני הגיע בהפרש של דקות ספורות, וכך יצא שהייתי עדה לפיצוץ... קשה לתאר את כל הזוועות שראיתי, אותן גופות שהתעופפו באוויר.. גם מאד קשה לי להיזכר באותם מראות, ובכלל זה היה היום השחור ביותר בחיי. 5.3.2003. שלושה שבועות לפני שחרורי. בזמן הפיצוץ הרשתות קרסו ולמרות שאבי ניסה לתקשר איתי לא פעם ולא פעמיים, לא הצלחתי לדבר איתו. הגעתי לדירה והתמוטטתי. לא הצלחתי לעשות כלום, לא מצאתי כוחות לקום מהספה. אבי שניסה להתקשר והצליח סוף סוף לקבל קליטה, ניסה לדובב אותי ולראות שהכל בסדר איתי. הדבר היחיד שעניתי לו בכל פעם שניסה, היה שאני לא יכולה לדבר עכשיו. חברותיי לדירה מצאו אותי במצב של שוק. כשהן הפעילו את הטלוויזיה, החדשות עסקו בפיצוץ. לא יכולתי לשמוע את זה. הלכתי לחדר שלי והסתגרתי. חברה הכי טובה שלי חזרה לדירה אף היא, ומצאה אותי בחדר, במיטה, רועדת כולי מתחת לסמיכה. היא ניסתה לדובב אותי. באותה שנייה פרצתי בבכי. הכל יצא החוצה. כולל סיפור ההטרדה בביה"ס. משהבינה מה קרה, התקשרה לקצינה ואמרה לה להגיע דחוף. היא גם דיברה עם הוריי המודאגים, וסיפרה להם רק על הפיגוע, על ההטרדה, העדיפה שאספר בעצמי, לכשאוכל. ההורים שלי לא בזבזו שנייה, והגיעו לדירה. גם הקצינה הגיעה מהר מאד. היא שיחררה אותי לבית, ואבא שלי מאד שמח, כי הוא ידע ששינה במיטה שלי תעשה לי טוב. אחרי כמה ימים בבית,(סופ"ש ארוך) חזרתי לדירת החיילות. הקצינה אמרה לי שאשאר בדירה עד שארגיש שאני יכולה לחזור לביה"ס. אמרתי לה שבלעדיה אני לא מסוגלת לחזור לשם. היא ביקשה שאשקול מעבר לביה"ס אחר. הייתי שלושה שבועות לפני שחרור. גם ככה אעזוב את הילדים אלה באמצע השנה.. אני חייבת לפחות לסיים את השירות שלי איתם. מעבר לבית ספר אחר לא יתרום בשום דבר... מצד שני, כיצד אסבול את נוכחותו של אותו שרת?? ביום ראשון הגענו אני והקצינה לבית הספר. הקצינה קיבלה את ההחלטה שלי להישאר באותו בית ספר, אך היה חשוב לה ליידע את המנהלת במה שקרה. המנהלת הקשיבה לכל הסיפור, והחליטה שצריך לעמת ביננו. לא עזבתי את ידה של הקצינה אפילו לשנייה. השרת נכנס לחדר המנהלת, ולא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. על אף זאת, הוא הכחיש הכל, ואפילו בכה בדמעות תנין. אחרי שהוא יצא מהחדר, המנהלת פנתה אליי ואמרה: "תחשבי טוב על מה שאת עושה, כי זו הפרנסה שלו, וחוץ מזה, שהמשטרה תחקור אותך וזה עלול לקחת שנים". בדיעבד היום אני חושבת כיצד היא מעזה??? כל מה שמעניין אותה הוא הפרנסה שלו?? איך היא לא מתביישת להפחיד אותי כך?? איפה טובת הילדים הקטנים שבבית הספר והמורות שבצוות שהיא מנהלת תחתה?? איפה האחריות והמוסריות שלה?? אך באותם רגעים, שבהם רוסקתי נפשית, לא היו בי הכוחות, ובחרתי שלא להתלונן עליו במשטרה. דבר שאתחרט עליו כנראה עד סוף ימיי. נשארתי בביה"ס וסיימתי את שירותי שם, כשהשומר, שהיה ידיד שלי כאמור, שמר עליי מכל משמר ולא נתן לי להיות שניה אחת לבד. אפילו לשירותים הוא ליווה אותי ושמר עליי. בהזדמנות זו, אני רוצה לבקש, למרות שלא מוצאים את הכוחות הנפשיים באותם רגעים, זה חשוב להתלונן!!! אם הוטרדתם, תתלוננו על כך! הייתי רוצה שהגלגל יחזור אחורה כדי שאוכל להתלונן נגדו ולתקן את המעוות, אני מקווה שהוא כבר לא עובד באותו ביה"ס, ובכלל, שהוא לא מסכן אף ילד/ה או מורה. -------------------------------------- היה לי חשוב לכתוב את כל זה על אף הקושי, כי אני חושבת שזה חשוב להתלונן. עוד אספר, שכשחזרתי מעט לעצמי, והתאוששתי מהפיגוע, סיפרתי להורים שלי מה שקרה גם בביה"ס. תמיכה היא דבר חשוב, וגם אם אתם לא מוצאים בני משפחה שאתם יכולים לדבר איתם על זה, חשוב שתמצאו אפיקי תמיכה אחרים: חברים, חברות, ידידים, ידידות וכל דבר אחר, כי לבד אי אפשר להתמודד עם דבר כזה. |