לראשונה מתוודעת למילותיך,

כתיבתך נוגעת ומרגשת מאוד

ושפתך עשירה ונאה.

מוזמן לבקר אצלי.

בתודה

זהבית

כָּאן, בַּמָּקוֹם הַמְשֻׁגָּע כָּל-כָּךְ

אֲנִי שָׁפוּי מִתָּמִיד

מֹחִי כַּשּׁוּרָה

אוי עויידד,

איך שאתה מצליח להעביר בשירך, את האימה, הזעזוע והכאב...*

תודה על חבר שכמותך!

"...מַחֲשַׁבְתִּי נְהַר פַּרְפָּרִים צָהֹב

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

שָׁם יָשַׁבְתִּי "

מחשבות רבות בלב אדם הקורא שורות אלו.

נהר פרפרים צהוב -

מכתירה אותך כאלוף הדימויים המדהימים.

מירה

השיר הזה מלאכת מחשבת.

שורות אלו...

וְעֵינַי שֶׁלִּי לוֹגְמוֹת אֲדָמָה גֶּרְמָנִית

נִצְעֶקֶת בָּאוֹר / בָּאוֹר וּבַחֹם

הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא כַּאֲבַק דּוֹרוֹת

הַדָּם הַנִּכְנָע -

הן מטאפורה רצחנית ומשובחת.

תודה גדולה על השיר.

מצמרר, קשה להוציא מילים גדולות היום...

תודה

איש יקר

מחר ביום השואה שירך זה יהיה מולי 

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד

               שֶׁזִּיו עֲלוּמֶיהָ הוֹתִירָה שָׁם

                וְאֵינִי מַתִּיר אֶת דָּמָם

עודד,

אני נטולת כוכבים,

אבל מלאה במילים החזקות,הזועקות שלך.

אקרא אותן שוב ושוב.

רותי.

קשה מאוד להתמודד עם כאב כזה. אני תמיד בוחרת להתמודד איתו בקצת הומור וציניות כי זה קשה מנשוא.

לפעמים קשה אפילו לבכות ואולי לא צריך כי בפנים הלב בוכה ולא יכול להכיל.

לזכר לנקה וכל אהובינו

שינוחו על משכבת בשלום

מגיע להם.

*

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד אֶת לֶנְקֶה בַּת שְׁלֹמֹה וְרָחֵל

יִזְכֹּר עוֹדֵד

               שֶׁזִּיו עֲלוּמֶיהָ הוֹתִירָה שָׁם

                וְאֵינִי מַתִּיר אֶת דָּמָם

.

......וכולנו זוכרים את ששת המיליונים

לכל אחד ואחת יש שם

קשה להאמין שאלו החיים שלנו.

קשה ונוגע.

שיהיה לבנה..

תודה עודד.

טלי*

נוגע ונוגה...........

תודה

לא מסכים איתך, ל. לא מאמין בהתרת דמים, בוודאי לא של שילשים וריבעים וכו' שלא חטאו במאום. זה טירוף מוחלט לחשוב כך.

בעניין השני מסכים איתך, לא למדנו שלא להתיר את דמם של אחרים, ודי לחכימא ברמיזא. אין לי שום עניין להיכנס לזה, כי מבחיל אותי השימוש בשואה כארגומנט םפוליטי, בין אם זה בידי הימין ובין אם זה בידי השמאל.

היי עודד,

הצטמררתי מן היצירה.

לאורך היצירה ישנה התפתחות הדרגתית ומעבר מן הכלל אל הפרט, אל זה שחווה את הביקור במחנות ההשמדה.

אהבתי מאד את תיאור הטבע בפרק 1 שמשתלב בזוועות העבר:

עֵצִים דַּקִּים כְּחַיָּלִים קְפוּאֵי מַדִּים בִּצְבָא מִשְׂרְפוֹת הַשָּׁמַיִם עַל

אֵם הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת הָנוֹבֶר -

פרקים 3 ו-4 בועטים מכאב. אהבתי מאד את היזכור האישי את המשפט:

הִנְנִי הַנָּכְרִי הַבָּא בִּרְגָבַיִךְ

וְאֶת מוֹתִי לֹא אֲבַקֵּשׁ

                              שָׁם.

מצאתי ביצירה שברי מילים כאיזכור לשירים של נעמי שמר "על נהרות בבל" ו"חורשת האקליפטוס", ולטעמי זה מעצים את הנוכחות היהודית וישראלית על האדמה הגרמנית. הישרדותו ונצחונו של העם היהודי על אפם וחמתם של הרוצחים.

יצירה לגמרי אישית,  אך יחד עם זאת כל כך קל להזדהות,

:-(

(מסוג היצירות שהייתי שמחה אם היו מביאים לתלמידים  בבי"ס

בשבוע הזה).

.

ורדה

"...ואיני מתיר את דמם...".

אנחנו, שנולדנו אחריהם, שלא היינו למזלנו מותרים ומופקרים, חייבים שלא להתיר את דמם.

פעם אחת הספיקה.

פעם אחת הית תופת אחת יותר מדי.

ולא נוכל להתיר שיפריעו לנו לזכור אותם או להתיר אותם מדמנו שלנו.

כי דמם חי.

בנו.

ואנחנו מצווים.

לעולם.

ובנינו ובני בנינו גם.

עד קץ הדורות.

ולא רק זאת. איננו יכולים להתיר שוב את דמם וגם דמים אחרים.

דמים שאנחנו אחראים לשפיכתם.

כי אנחנו מצווים.

אבל האם אנחנו מצליחים שלא להתיר יותר דמים?

מרגש.

תודה שהזמנת אותי לעולמך, אשוב.

(*)

מרגש לקרוא אותך...

עודד, זה נהדר.

מרגיש קצת לא תקין פוליטית לאמר נהדר, אבל באמת שהוקסמתי. במיוחד מתיאור הנר שלא הצליח להעלות להבה חרף כל האמצעים...כל כך מדוייק וכל כך מעורר לחשיבה וכל כך מעורר לזעקה.

תודה שהזמנת אותי לכאן:-) ודאי אשוב לכאן עוד כמה פעמים, מקווה לשתף מקריאות נוספות:-)

איציק.

תְּנִי וְתָבוֹא בָּךְ מְנוּחַת עֲדָנִים

כואב..

אֲדֹנָי הִבְעִיר, וַאדֹנָי כִּבָּה*

וְנֵר נְשָׁמָה שֶׁהֵבֵאתִי

לֹא צָלַח

בָּרוּחַ הַקָּשָׁה הֲגַם

שֶׁסוֹכַכְתִּי עָלָיו

כמה עמקות יש בצרור המילים האלו,

כמה פשטות שמסגירה בתוכה משמעות כה גדולה,

יש נרות שאף אש לא תוכל להדליק,

ויש זכרון שאף רוח לא תוכל לכבות.

תַּחַת עֵץ הַלִּבְנֶה

שָׁם יָשַׁבְתִּי

שָׁם לֹא בָּכִיתִי

אז בכיתי במקומך, עודדי,

וחשבתי, אולי אם כן היית בוכה, אולי לא כבדת כל כך,

כי לדמעות משקל רב,

כפי שאתה לבטח יודע, וכשהן יוצאות לדרכן, יש הקלה על העיין הטרופה, וגם ללב.

היזכור שלך מותיר זכר ומדליק נר נשמה.  

איזה שיר חזק...ביקורים שם קשים ,אך אנו מחוייבים לאלה הקורבנות......

ואיך הם צלחו בכלל את הזוועות הקשים מנשוא.......

נזכור ולא נשכח....

וְנֵר נְשָׁמָה שֶׁהֵבֵאתִי

לֹא צָלַח

בָּרוּחַ הַקָּשָׁה הֲגַם

שֶׁסוֹכַכְתִּי עָלָיו

בַּתָּנָּ"ךְ

בַּכִּפָּה

בַּטְּלַאי הַגָּדוֹל

אֲבָל אֵשׁ הַתָּמִיד:

אֲדֹנָי הִבְעִיר

וַאדֹנָי כִּבָּה

אין לי יכולת תגובה

קשה מאוד

תחת עץ הליבנה

רפרף לבנון הכרוב

לשחר חדש

נזכור ולא נשכח

הכי יפה כתבת*

עוידד ידידי

"יזכור" כמקבת מצלצל

עת דממה לעת דמעה
היטבת זכור ואזכור.

שוקי

יזכור עודד - היזכור שלך עשה לי צמרמורת והרבה מחשבות. על כך שלפעמים יותר קל לזכור את המספרים הגדולים ואנחנו בורחים אליהם, אל המספרים הגדולים, בלי לזכור את הפרטים. והיזכור הפרטי הזה, מאדם לאדם, הוא קשה ומזעזע מכל.

אימי אומרת על סבתי "כשנודעו מימדי השואה, לא שבה אימי לאהוב מעולם". היזכור הפרטי הוא שמביא אלי יותר מכל את מימדי השואה. תודה

תמר

הכאב צורח מתוך מילים חרוטות מעומק.

עודד, ככל שאני חוזרת אל שירייך הם אינם מרפים ,צורבים בבשר החי

בשירה מטלטלת. *  

תודה,ליאורה 

במקום אחד כתבת "כבדתי מאד", כהרהור שיוצא מתוך החוויה

יש עוד מקומות ביצירה, בה אתה "יוצא מעצמך", בהרהורים

שכאילו נועדו לשמור על שפיות דעתך

ואני חשה בעקבות הליכתך בשדות זרים, כמה טוב שיש לנו מקום שלנו

שבו אנו ניטמן בבוא יומנו, לא רגע אחד לפני. הורי הגיעו לכאן כדי שתהא להם

את הזכות הזו. והיא אכן ניתנה.

גם אני אזכור את סבתותיי וסביי, דודיי ודודותיי, אחייניי ואחייניותי שרק את חלקם

זכיתי לראות בתמונות וחלקם שמות בלבד, כולם, כמעט, צרורים לעולמים

ביד ושם וגם בארכיון  "טרזין" בקבוץ גבעת חיים.

רננה רון