שלושה דברים חברו לפוסט הזה: מובטלת בריטית בת 47,שנדונה מראש לכשלון: כתבה על דילברט בגלובס: וילדה בת שש. 

גם תוכנית ריאליטי של גילוי כשרונות בטלויזיה הבריטית יכולה להתעלות כמו, טוב - כמו תוכנית בריטית. יש לה את הרגעים שלה.

המועמדת סוזן בויל, בת 47, מובטלת,  נדונה מראש לכשלון. המצלמה קולטת אותה לרגע בולעת, בחטף ובצורה לא כל כך מנומסת, סנדויץ' מהביית, כשהיא ממתינה לתורה על הספסל מאחורי הקלעים, מתרגשת בדרכה לעמדה המרכזית, מול הקהל והשופטים. אוי, אני חושב, הנה עוד כשלון ידוע מראש. עם הסנטר הכפול, הפנים הלא- נאות,  והשרשרת שאינה הולמת, היא נראית כמו  מורה מרירה לפני פנסיה מוקדמת.  השיער האפור- לבן הבלתי מטופח, העקבים שכבר 30 שנה לא באופנה, והגיזרה בצורת כד יווני הפוך -  הדמות הזו מגלמת בתוכה את כל הסטריאוטיפים שלי. היא קרתנית מכפר של "כמה קוטג'ים", שזה תרגום, מאנגלית מנומסת לעברית מדוברת, ל "חור שכוח אל". מדברת מהר, בקול לא נעים במיוחד  ובמבטא כפרי, מתרגשת ומדברת קצת שטויות למיקרופון, מבוגרת מידי, לא בדיוק יודעת להתלבש  ולא ממש נראית טוב... כשהיא מספרת על השאיפה להיות זמרת מקצועית ומפורסמת, כולם מביעים בוז, סלידה, או מחביאים גיחוך. רוב השופטים, וכך גם כל דמות בקהל, עליה משתהה לרגע המצלמה. לא בדיוק נעים, אבל עוד רגע היא תיפול. נפילה ידועה מראש. ובואו נצחק קצת על חשבון ההשפלה שעוד מעט תגיע. לא שמחה גלויה לאיד, יותר כמו שהיינו צוחקים פעם בבית הספר על הילד שנפל על התחת, וקם וכאב לו נורא, אבל הוא צחק עם כולנו להראות שהוא אחד מהחבר'ה. מין צחוק כזה עם קצת בכי בתוכו.  והיו בינינו מי שצחקו עליו עוד יותר בגלל זה.

ואז הגברת פותחת את הפה, ושרה. 

כל הדעות הקדומות, כל הציפייה לבנליות, כל הקבעון המחשבתי - הכל מוטח חזרה בפנים. כשהקהל מגיב כמו שהגיב, הדמעות זורמות. 

לזכור, כמו שאמרה אחת השופטות, שאנחנו אנושיים. לזכור כמה אנחנו מקובעים וסגורים ומצפים למשהו רע שיקרה לאחר, זה שלא נראה טוב, זה שצפוי להכשל, וכשהוא נכשל - לצחוק קצת לאידו. לא הרבה, כי זה לא במקום לצחוק על אחרים ולשמוח לאיד, אבל בכל זאת, כי זה מהנה. ואז, אחרי ההפתעה - לזכור שאחנו כל כך טועים, כל כךסגורים במחשבה, כל כך נותנים לדעה המוקדמת, הקדומה, להשפיע עלינו, לפני שהאדם שמולנו פתח בכלל את הפה.

כשגברת בויל שרה, הרבה אנושיות חוזרת אלינו, גל חם וגדול וחובק של מחיאות כפיים ודמעות. " אָז תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי עִוְרִים; וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים, תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם: כִּי-נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה."

בקול שבר גדול מנופצת הדעה הקדומה, ומשהו ברוח הגדולה של כולנו אנשים חוזר אלינו לרגע. "היאספו אלי, אחי בני האדם",  כתב הנדל: אדם לאדם זאב, אמרו חז"ל, ובכל יום אני מקבל לזה תזכורת מממשהו או ממישהו.השיר הזה מחזיר משהו מהציניות  חזרה לקופסה, משיב קמצוץ מהאמונה האבודה שלנו בבני האדם באשר הם, ברצון לטוב האנושי הבסיסי, מבטל קצת את הזאביות.

"הרי אנשים אחים אנחנו" - לא זוכר מהיכן הציטטה הזו: הקלברי פין, אני חושב, כשהם שטים לילות על הרפסודה ללא אש ואוכל, בסערה הנוראית ובערפל הבלתי נגמר על פני הנהר, ילד לבן תמים ועבד כושי תמים, חרד פן יחמיצו את עיירת החופש קאירו, והכושי ייכבש שוב לעבדות. ילד ומבוגר נעולים בעולם שחור ולבן, ברפסודה ללא מוצא. יש להם רק זה את זה... והם אנשים - אחים.

דרור פויר על קוביות, ועל  "דילברט" -  דמות אהובה עלי מאוד. יצא לי לבלות כמה חודשים מחיי בקובייה כזו, ואכן , לאחר זמן מה,  עיטרו את קירותיה כמה סטריפים של דילברט. עם משרד אני מסתדר לא רע- לפחות אפשר להסתובב בלי שהרגליים שלך יתקעו במשהו: בקיוביק, להסתובב זה מבצע לוגיסטי. הקומיקס של דילברט היה, בפירוש, קרן אור בקובייה זעירה שכל קרני האור האחרות בה באו ממסך מחשב ישן שמזמן היה צריך להחליפו, או ממנורת ניאון אלמונית בתקרה האקוסטית הנצחית, מוכתמת - המיים, שלמעלה.

פויר קולע לרוח הדיכוי המודרני. החיים בקוביית הקלקר והגבס, כלא- מרצון, המקום הנוראי ביותר שהחברה הקפיטליסטית המציאה לדכא את רוחו של העובד התאגידי, אינם חיים. למי שלא התנסה בה, קשה לתאר כמה " קיוביקל" אינה אישית : לדעתי צריך להוציאה מחוץ לחוק.

באנגליה הויקטוראנית, המעצמה התעשייתית - קפיטליסטית של פעם, כורים היו עובדים ברצף כמעט יום שלם מתחת לאדמה, ילדים בני שש או שמונה היו דוחפים קרוניות פחם, אורגים היו מאבדים את מאור עיניהם בעליות גג חשוכות, נשים היו מתות צעירות מהרעלת כימיקלים בבתי חרושת לסכו"ם או לחרסינה- הכל להגדלת עושרם של המעסיקים, ולסיפוק רצון הצריכה של המעמד הבינוני ועליון. היום, העובד חי - אך האדם מאבד את נשמתו באותה קובייה פתוחה וחסרת ייחוד, אחד מאלפי אחדים חסרי ייחוד כמותו, חסרי פרטיות כמותו:  חולקים את אותם הפרוייקטים, את אותו האוכל, אותם הרכבים, אותם התנאים, אותם התחביבים ואותם השרתים. כדי שיוכל לחיות, או לצרוך, או לפרנס, או "להתקדם בחיים". 

קל לה, לאנושיות, ללכת לאיבוד בתוך הקובייה. קל לנו להיות זאבים, ציניים, לחמוס ולדרוך ולשמוח לאיד. החיים בקובייה כל כך מצומצמים, כל כך תחומים בג' האמות (שכן אמה ד' פרוצה לכל דכפין), כל כך לא...אישיים.GO GET YOURSELF A LIFE מקבל, בהקשר הזה, משמעות אחרת. 

נכון, דילברט מעלה חיוך על שפתינו. אבל זה חיוך ציני. חיוך שנובע מהמגננות, מהצורך לשרוד בחברת הזאבים. מהפשרות הכפויות והבחירות המוחמצות של החיים המסעירים יותר, שהיו יכולים להיות לנו.

ואז, נזכרתי במשהו. אותה תוכנית בריטית, ילדה בת שש עולה לבמה. מסנסנת, מחייכת הרבה, נבוכה, שיניים קידמיות חסרות. השופטים מתלבטים: מי העלה אותה לשם? הרי אכזבה של ילדה בת שש זה דבר מאוד כואב, גם לציניקנים שבינינו...

ואז היא שרה. הביצוע שבחרתי הוא הפשוט יותר, הראשון. התמים ביותר, אם תיתכן תמימות גדולה מזו. ביצועים נוספים נמצאים ליידו.

בכיתי כמו ילד, ומשהו מהאנושיות שוב חזר אלי.