מצד אחד זו החלטה שראוי לברך עליה. שהרי , הממצאים הסטטיסטים מעידים על כך, שמחצית מילדי מדינת ישראל, לא פקדו את עיר הבירה ירושלים מימיהם. אך מאידך, מדובר בתעודת עניות ממשית לחברה הישראלית, שאלה הם פניה. ללא הבדל של השקפה, דעה, דת, או מוצא אתני.
איך זה קרה שיש צורך בהתערבות של שר החינוך לדאוג לכך שילדי ישראל יזכו בשנות בגרותם לבקר במקומות שהם בפירוש מיצגים את המדינה יותר ממקום אחר. איך זה יתכן ששר חינוך יאלץ לכפות במידה מסוימת על תלמידי ישראל להיות נוכחים ולו פעמים בחייהם במקום המקודש לעם היהודי בכותל המערבי לשם דוגמא. כיצד זה קרה שמסגרות החינוכיות עד כה לא השכילו לארגן את הטיולים האלה בבירת ישראל. ואיזה מענה יש לכל מערכת החינוך עד כה, לרבות ברמה של מנהלי בתי ספר, של ממונים על מחוזות ברחבי המדינה שתוצאה כזו בכלל התאפשרה שילדי ישראל מכירים את מוסד "יד ושם" מתמונות, ועבורם הר הרצל זה לכל היותר מקום שבו עורכים טקס עם כניסת יום העצמאות.
רגשות מעורבים בהחלטה של השר נובעים אצלי בראש ובראשונה מתחושה שקשה להתנקות ממנה. שאבק של פופוליזים זול נבלע בתוכה, ותאמינו לי שאני משוכנע שלא זה היה המקום ממנו בא שר החינוך להציע את הצעתו, אבל בכל זאת, מדובר בחלק מההחלטות הכי ראשוניות של השר. האם זה באמת כל כך נורא?
אז זהו, לי נדמה שדוקא כן. אני בהחלט מתחזק בדעה שאם מערכת החינוך עד היום במשך שנים רבות לא הצליחה לתת מענה פשוט לשאלה כיצד זה ילדי ישראל אינם פוקדים את בירת ישראל, הנה כי אז שם בדיוק קבור הכלב.לפני שמתחילים ברפורמות גרנדזיוזיות שלא יוצאות בסופו של דבר אל הפועל (מה קרה לדו"ח דוברת???? ) הנה חשוב שקודם יתחילו בקטן וכך גם אולי נצליח בבוא העת להגיע לגדולות ולנצורות ולהציל את המערכת הנוראית הזו של החינוך במדינת ישראל, ששנים רבות לא ראתה עדנה.
ההחלטה על הביקור בירושלים מזכירה לי באמת היטב את ההבדל שמערכת חינוך שלנו נהגה בהבדל בין רוח לחומר.
אני זוכר כי בגיל ילדותי היה מוכר הביטוי שהיה בבחינת סלוגאן נבחר "סנוב, באילת כבר היית?" הסלוגאן הזה כוון כלפי אזרחי ישראל שלא הדרימו לעיר הדרומית אילת, כי הם פשוט לא שכחו בה כלום. ודוקא באילת היה מה למצא באותם ימים עוד לפני שהאלמוגים נפגעו פגיעה בלתי הפיכה כפי שהם נצפים בשנים האחרונות אחרי שזיהום הסביבה לא פסח גם על אילת. ובאותם ימים זכיתי לפקוד את אילת כתושב ירושלים הבירה פעמים. היה זה בטיול של ארבעה ימים בשלהי סיום חוק לימודיי היסודים וכך גם במהלך לימודי התיכון. אז מה אילת ולא ירושלים?
בעולם שסולם הערכים הוא כזה גשמי זה הופך להיות נחוץ שהמושגים הטשטשו אצלנו וכך אנו מעדיפים את אילת על עיר עם משמעות רוחנית, פוליטית, דתית, ערכית כמו ירושלים. אף שעזבתי את עיר הולדתי זה מכבר עדין הזיקה שלי לעיר הזו היא כמקום בו בחרתי לבסס את משרדי . אני זוכר בעקר את השנים הנוראיות בעשור הנוכחי שהעיר סבלה את פיגועי הדמים של פיצוצי האוטובוסים במרכז העיר, את הפיצוצים והפיגועים ברח' יפו וברח' בן יהודה שהיו הביטוי הכי חריף של האינתיפדה האחרונה. ובעקר, אני עוד לא הצלחתי להשתחרר מהתמונה שככר העיר (הכוונה לככר ציון) שהיא הככר המרכזית בעיר הבירה שנותרה ריקה במהלך אותם שנים שאנשים פשוט פחדו להגיע למרכז העיר, בין אם ירושלמים ובין אם תיירים מחוץ לעיר.
החלטת השר סער מתקבלת אצלי בעירוב תחושות.
אני מברך על ההחלטה הנכונה, אולי בשעה שתנתן ליותר ויותר אזרחים התחושה של השייכות לעיר הבירה אותה תחושה שבאה תמיד מעצם הנוכחות הממשית בעיר שיש לה עדין תשעה קבין של יופי, אולי זה דוקא יהיה מה שיעורר קצת יותר מודעות לחשיבות של הנוכחות והשליטה הבלעדית שלנו על עיר הבירה ירושלים.
אני מניח שלא כל הקוראים שותפים לעמדתי אני רק מוכן לגלות לכם סוד גדול, שמי שלא מסכים איתי זה בגלל שהוא לא נולד או גדל בעיר ירושלים.
אחרי שהמוני תלמידי ישראל יבקרו בעיר הבירה, אני בכל זאת מאמין שהמושגים שהעיר הזו שזורה בהם, לאו דוקא גבעת התחמושת, אבל כן הר הצופים על המשמעויות הנובעות ממנו על מהות הקיום היהודי בעיר ירושלים, ולאו דוקא הר הרצל, שחשוב בפני עצמו, כמו החשיבות של מוסד יד ושם השוכן לצידו, ולאו דוקא בנין הכנסת או הבנין המפואר של בית המשפט העליון, כמו ההגעה אל הכותל המערבי דרך סמטאות העיר העתיקה. אולי דוקא החשפות לעיר הזו תעניק משהו ערכי שתושבי ישראל זנחו בעת הזו ועל כך, כל כך חבל. |