הלהבות.

 המבקרים את השוללים מרבים להתייחס לצורה בה נאמרו הדברים וממעטים להתייחס לתוכן הדברים.

 במכוון, אינני נוקב בשמות המצהירים. כל אחד מכם שקורא ושומע תקשורת יודע מי אמר מה. אנסה להצביע בשורות הבאות על רמת הריאליות של המצהירים.

 שליחו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' מיטשל, נמצא כאן. עלינו להראות לממשל החדש בארה"ב, ולעולם כולו, שאנו בישראל דבקים ב"תוכנית השלום". אנשים רבים משתמשים בצמד המילים "תוכנית השלום" מבלי לרדת לפרטים. ננסה לרדת מההצהרות האמורפיות לקרקע המציאות.

שתי מדינות עצמאיות.

חוקים ובתי משפט, תשתיות (מים, חשמל, ביוב, גז ועוד) עצמאיות. שדה תעופה ונמל לחוף ים משלה, יכולת לממש את זכות השיבה בשטחה.

בין שני החלקים באופן חופשי.

בהווה, השלטונות בשני החלקים לא מכירים זה בזה. אי ההכרה לא מתבסס על ויכוחים

בפרלמנט אלא על אלימות והוצאה להורג של מתנגדים. השלטון בעזה מנהל באופן

מוצהר מלחמה על אש קטנה מול ישראל. לשלטון בעזה אין כוונה להסתפק בנוכחות ישראלית במסגרת הקו הירוק. לטעמם, היישות ציונית בפלשתינה - צריכה להיעלם.

מי שחושב שהצהרות אלו ישתנו, מוטב שיחשוב שנית.

 שני החלקים, של הרשות הפלשתינאית ושל החמאס, מנהלים את חייהם של 3 מיליון נפשות (רובם ברמת עוני מתמשך) בשטח מצומצם הנמצא ברובו ברמת תחזוקה של אמצע שנות השלושים של המאה שעברה.

 בהסכמים חתומים (מפת הדרכים + 14 הסתייגויות ישראל, והצהרת אנאפוליס) מופיעות כל מיני מחויבויות של הצד הפלשתינאי. הן חסרות משמעות מעשית. בסופו של יום, נדרשת הרשות הפלשתינאית להסכים לקבל פחות מ-100 אחוז משטחי יהודה ושומרון (נניח, פחות 5 אחוז) ולחתום על הסכם רשמי שפירושו הכרה בישראל. זה הכל. לו הייתה הרשות הפלשתינאית מסכימה לכך, היה העולם נפעם ומלא בהכרת תודה.

 "תוכנית השלום" הנוכחית מתבססת על שתי הנחות תיאורטיות:

 הנחה ראשונה: ישראל תפנה את השטחים מישובים יהודיים חוץ ממספר ישובים המצויים בחמשת האחוזים.

 הנחה שנייה: הרשות הפלשתינאית תסכים שחלק מהישובים לא יפונו.

 אלו הן שתי הנחות מופרכות לחלוטין שאינן ניתנות למימוש. הבה נבחן אותן.  

בהרפתקה שנקראה "ההינתקות", ישראל פינתה ביוזמתה מרצועת עזה 8,000 תושבים.

לא קדם לתהליך שום הסדר מדיני או "הבנות". ישראל החליטה "לשפר עמדות לאחור". הקרע היה גדול. נוצר משבר אמון מהותי. מתכון ברור לפיצול ולמרי בעתיד. גם מבחינה לוגיסטית התוצאות היו גרועות: ישראל לא הצליחה להשלים עד היום את שיקום

המתיישבים. כאמור, בסך הכל 8,000 תושבים.

 כעת, אומרים התומכים ב"הצהרת אנאפוליס" כי ישראל תפנה מרצונה את הישובים היהודים ביהודה ושומרון שאינם בחמשת האחוזים, או אולי כן...

 האם מישהו ריאלי בצד הישראלי מאמין שניתן לפנות לדוגמא את:

מועצה אזורית גוש עציון (19 ישובים עם 13,000 תושבים);

אפרת (8,000 תושבים);

העיר מודיעין עלית, או קריית ספר (40,000 תושבים), ליד הכפר הערבי בילעין..

העיר ביתר עילית (34,000 תושבים);

העיר אריאל (16,000 תושבים); 

העיר מעלה אדומים (34,000 תושבים); 

המועצה קרני שומרון (6,500 תושבים).

ועוד לא דיברנו על השכונות בירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק (רמות, גילה, נוה יעקב, ארמון הנציב, פסגת זאב, העיר העתיקה ועוד). 

 ואולי הנכם מאמינים להנחה השנייה שהרשות הפלשתינאית תסכים לחתום על "תוכנית השלום" לפיה הישובים הרבים שמניתי יישארו במקומם? האם היא תסכים לקבל תמורתם שטחי אדמה חלופיים? האם העולם הערבי (אפילו המתון) בו היא תלויה,

יסכים לכך ויגבה אותה. אינני חושב כך.

ויתור על חלק מהשטחים ועל זכות השיבה נחשבת בקרב הפלשתינאים למעשה בגידה בעל אופי דתי.

להערכתי, אם יקום מנהיג פלשתינאי שמקובל על האוכלוסייה ויסכים לחתום על ויתור זה, גורלו יהיה זהה לגורלו של נשיא מצריים המנוח אנואר סאדאת, שנרצח.

 אינני רואה בצד הפלשתינאי שום מנהיג ערבי שיכול ומעז לשאת על כתפיו אחריות כזו.  

וזה עוד לא הכל! מזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון, סבורה כי "תוכנית השלום" תניב פירות באזורנו רק אם יבוצע שלום כולל בין ישראל לכלל מדינות ערב. כלומר, אין די במשא ומתן עם הרשות הפלשתינאית, יש גם צורך ליצור הסכם עם גורם נוסף: סוריה. המחיר הישראלי: פינוי רמת הגולן. עוד 280,000 תושבים.  

וברמה של נשיא ארצות הברית, נותרה עדיין איראן שרוצה לתפוש את עמדת הבכורה בעולם הערבי בדרכה להפוך למעצמה אזורית עם דרישות להשפעה על המזרח התיכון. מישהו יוצא מהנחה כי שני הצבאות של איראן, החיזבאללה והחמאס, ישתתפו ב"תוכנית השלום"? אם כן, זוהי הזיה נחמדה אך לא מציאותית.

 איראן צריכה להיראות בעולם הערבי כמי שקיבלה תמורה גדולה עבור הסכמתה להשהות (לא יותר מזה) את תוכנית הגרעין. והתמורה תהיה גם ובעיקר על חשבון ישראל. 

 במצב זה, קל לנו לקבל החלטה שמשמעותה: לא! אך בעולמנו צריך לדעת איך לומר לא.  

 לפיכך, נותר לנו, לישראל, לשחק משחק טקטי המבוסס על זמן. פיליבסטר. למשוך זמן ולקוות שהצד השני יעשה טעות או ששחקן חדש יעלה על הבימה וימשוך אליו אש.

 איך מושכים זמן? שוקעים בפרטים טכניים. מעצבנים את הצד השני עד לסף. הם רגישים לכבוד. מצוין, קל לפעול מול בר פלוגתא רגיש. גישה צינית תאמרו? יתכן. בעיניי, זהו משחק שח-מט לקרי מזג. מנצח מי שנותר על הרגליים בסוף המשחק. 

 דבר אחד בטוח, ישראל צריכה לנצל את המשבר הכלכלי התקופתי, ואת המצב הכלכלי המידרדר באופן שיטתי עבור אוכלוסייה לא מתוחכמת (מרבית שכנינו כך), על מנת להראות בפועל לשכנים אופק כלכלי ורוד כאלטרנטיבה לאופק שחור של עוני, הרס וחורבן.

 כדי לבצע זאת צריך תוכניות (יש) אנשי חזון (יש) בעלי הון (יש) והסברה (עדיין אין).

פרויקטים כאלה לא מקובלים על המנהיגים של מדינות ערב ולכן נחוץ מנהיג אחד
שעמו ניתן יהיה להמחיש את הגשר החשוב של שלום כלכלי בדרך לשלום פוליטי.

אם לא ימצא מנהיג כזה, וכך אני צופה שיקרה, נצטרך לשכנע את המערב לבצע את היוזמה הכלכלית ביוזמה ישראלית ובמימון בינלאומי.

כמובן שטנגו צריך לרקוד יחד עם שותף. אם נקבל תשובות שליליות ליוזמה בערוצים

מדיניים או בערוצים אלימים (כנהוג באזורנו) עד כדי ביטול היוזמה, נאלץ להמתין עם יוזמה זו לעיתוי המתאים.

מה שחשוב הוא לא לוותר. להעלות תמיד יוזמות כלכליות אמיתיות ולמשוך זמן ביוזמות שלום מדיניות. שלום מדיני לא יהיה כאן לאורך שנים רבות. הפער בין שתי התרבויות גדול מדי. המשקעים קשים מדי. ולישראל יש הרבה מה להפסיד. במצב כזה, לא מהמרים. זהו חוסר אחריות מובהק.