0
לא יודעת בשביל מה? הייתי מאוששת היטב. רציתי אותך. אחרי זה העבירו אותי למחלקת יולדות, ביקשתי להתקלח ואחר כך אותך. במיקלחת שמעתי תינוקות בוכים ולא האמנתי שאני לא יודעת לזהות אם זה אתה. אחר כך בחדר שלי, הבטיחו שלי שתכף, עוד מעט אתה כאן. התרגשתי נורא. זה לקח יותר זמן. פתאום הרגשתי תזוזות ברחם....מחשבה אינסטקטיבית ראשונה הייתה שזה אתה. ואז נזכרתי...אתה כבר לא בתוכי. נפרדנו. אנחנו 2 גופים שונים. היה לי נורא לבד פתאום. כולם הלכו, אתה בתינוקייה, נגמרה ההמולה, נגמרו הצעקות, נגמרו העידדודים. עשיתי את העבודה שלי. ילדתי היטב - המיילדת נישקה ואמרה אני גאה בך. עשיתי את העבודה שלי. הגוף שלי גידל ייצור בריא ושלם. עשיתי את העבודה שלי. כולם הלכו. אתה בתינוקייה. אני לבד. במיטה. ואז שמעתי את הצעדים של האחות ואת הגלגלים החורקים של העריסה....לא יכולתי לנשום מרוב התרגשות. והנה אתה בידיים שלי, אני מסתכלת עלייך, יפה כל כך, דומה לו...דומה לי....אתה באמת שלי. אתה יושן, רגוע כל כך, עייף, מותש....המסע אליי היה קשה לך. אם הייתי יודעת כמה שעות קודם איזה קטנצ'יק וחסר אונים אתה, לא הייתי מעיזה לצרוח כמו שצרחתי בסוף, רק מהמחשבה שאולי זה מבהיל אותך נורא.
הייתי עייפה מאוד. לא ישנתי כבר שלושה לילות. שמתי אותך בעריסה והלכתי איתך לתינוקייה. רציתי לישון. ואני מדדה לבד, חזרה לחדר שלי...והעיניים כמעט נעצמות. והגוף כואב. ואני במיטה ולא יכולה לישון. אתה חסר לי. אני רגילה שאתה בי. מוצאת את עצמי מטיילת הלוך ושוב מהמיטה שלי, למיטה שלך, בתינוקייה. בסוף הבאתי אותך לידי ורק אז יכולתי לישון.
בלילה האחות לימדה אותי להניק אותך. כן, זה לא בא לנו טבעי מסתבר, זה לא קל כמו שזה נראה. ברגע שהרגשתי אותף יונק, הייתי פשוט חסרת נשימה. אתה אוכל. ממני. מהגוף שלי. מדהים.
ואז התנתקת. ואני שוב הרגשתי פרידה. שוב אתה מתנתק מהגוף שלי. והאחות הרגיעה ואמרה שאתם בקושי אוכלים בשעות הראשונות ושאתם זקוקים לשינה. הנחתי אותך בעריסה והלכתי לחדר. שוב, לא יכולתי לישון כל הלילה. כולם אמרו לי תשני, את תזדקקי לזה המון בקרוב, וזה עיצבן אותי נורא, כאילו אני יכולה לישון בכוח או כאילו אפשר לצבור שעות שינה.
להיות אמא זה מלא מלא פרידות. הן משמחות כי הן אומרות שהכל בסדר אבל הן גם קצת עצובות....לי.
מהר מאוד למדת לזוז, למדת להראות לי שיש לך דעות משלך אפילו שאתה נורא קטן, למדת לזחול ולהכניס לפה כל מיני דברים. אני רק יכולה לעמוד ולהשתהות מהחוכמה שלך, מהדרך המדהימה בה אתה עושה הכל. אתה מתחיל קצת לקשקש ועוד מעט תדע לדבר (ותגיד לי שאני לא מבינה כלום) ועוד מעט תדע ללכת (ותבקש ממני לחזור מאוחר) ולחשוב. שכשיגיע הגן בית הספר הצבא דייטים דייטים?!? אז עד אז...אני אדע להתמודד עם זה.
תמיד היה לי קשה עם פרידות. תמיד התגברתי בסוף. אני אהיה בסדר.
|