העיר הזאת בגדה בי. העיפה אותי ואת חברי, הילדים שלה,

 בבעיטה לערי הלווין ולשפלה.

היא אמרה: "אני קשה, עניה, לא נחמדה ולא מזמינה ואם אין

לכם מספיק אידיאולוגיה אם אתם סתם רוצים לחיות - אז זה לא אצלי.

אני מגיעה אליה לעיתים בשעות היום מביטה בקשי היום, מעט משוטטים

הרבה רצים מנקודה אחת לאחרת לבושים כחול כהה עד שחור (כמעט ולא

אדום או כתום) תמיד עם שקית נילון לחפצים ומבטם טרוד.

כל רחובותיה הראשיים חפורים יש שמועה שפעם תהיה כאן רכבת.

ואין ירושלמי שלא מקלל סססאמק כשמודיעים שסגן ראש ממשלת גרמניה

מגיע לביקור. לא בגלל הגרמנים ימח שמם בגלל המצור שמטילים על העיר.

ואז מזהירים טלפונית את כל היקרים לך, "העיר נצורה" לא להתקרב איזה 3 ימים

עד שרב המעלה יואיל לעוף מכאן.

אבל...כמה שאני לא אברח ממנה, היא תמיד תרדוף אותי.

כל ה"מראה מקום" שלי נמצא בעיר הזאת:

כאן הייתה הנשיקה הראשונה

בקולנוע הזה ראינו עם המורה אביבה את "ד"ר ז'יוואגו"

ברחוב הזה אבי ואמי התאהבו עד כלות

ושם ממש בנקודה הזאת סבא שלי כיסח 2 סרג'נטים בריטים

בראסיות מדויקות למוח.

ואני נעה בין אהבה לשנאה בין לברוח לבין להתרחק

כי אין כמו ירושלים של הלילה בשעה שהיא נרגעת

מתלאות היום. בשעה שבתי הקפה והבארים פותחים את שעריהם

ואז אני מרגישה הכי בבית.

בעיקר אני אוהבת להתגעגע אליה.

נ.ב. כל הילדים של "תגלית" אתם והאוטובוסים שלכם