זכיתי להיות הבת של ההורים האלה, הנני דור שני לנצולי שואה, היום כמה ימים לפני השואה נזכרתי בהם ובמיוחד באבי אשר לא הסכים לעולם לדבר על המראות הרעים, אלא אך ורק על דברים טובים . גרתי בבית שלמרות שהיו נצולי שואה לא הביאו זאת לתוך הבית.
ששאלתי את אבא שלי למה הוא תמיד בוכה כשהוא שומע את אגם הברבורים? הוא ענה שזה הבלט האחרון שראה עם אמא שלו וכיצאו הגיחו הטנקים הגרמנים.
הוא אמר שכדאי שיספר לי מה כן היה בסדר ואייך ניצל, פעם אחת עברו גרמנים ועצרו אותו ברחוב ושאלו אותו ראית את יוריש יוסף, אבא שלי ענה כי את יוסף לקחו כבר ממזמן, וכך הוא ניצל. סיפור אחר, כשהגיעו הגרמנים לביתו אמא שלו אמרה לו לצאת מהדלת האחורית, והוא פשוט טיפס על עץ ושם חיכה עד אשר הם הלכו.
לאמא היה מזל כי היא נראתה כמו אריתבלונדנית עם עיניים כחולות וכך היא יכלה להתהלך בלי שיגעו בה בכלל.
מה שרציתי לומר הוא שזכיתי להיות הבת שלהם, שמעולם לא הכאיבו לי עם הכאב והזכרונות שלהם, הם רק העבירו אלי את סיפורי ההשרדות שלהם, באלגנטיות ובשלווה.
ואני זוכרת אותם לטובה מהם קבלתי את אהבתי למוסיקה ואהבתי לאומנות, מהם קבלתי להסתכל על הצד הבהיר של החיים, ולדעת שמכל דבר אפשר לצאת.
ואני מעריכה את כל אלה ששרדו וידעו להמשיך הלאה עם הכאב שלהם ולהוריש לנו דברים יפים ומדהימים. ולאו דווקא כאב עצבות אלה המשכיות, ומי יתן שאנו נוכל להמשיך לתת הלאה לדורות העתדיות לבוא.
אשרי המאמין |