למי שלא ידע (בעיקר גברים) היום יום האישה.

בחברה שלנו יש 16 בנות, הבוס שלנו פירגן לנו יום כיף שהתחיל בשעה 10:30  עם קפה ועוגה, 30 דקות אימון כושר (לשרוף את הסוכרזית ששמנו בקפה) 30 דקות מסג', 3 שעות ארוחת צהרים בנמל תל אביב מול הים (מנה ראשונה, עיקרית, קינוח ושתיה).

פרח שחילקו לנו תוך כדי הארוחה  ומנוי לחדר כושר לשבועיים (זה המחיר שצריך לשלם אחרי ארוחה כזאת).

בדרך לנמל חשבתי לעצמי שאף פעם לא פירגנתי לעצמי יום כזה רגוע "רק בגלל שאני אישה".

פעם כשהייתי קטנה היה את "יום האם" אבא שלי היה קונה מתנה ונותן לי לתת לאמא שלי (אחרי שאחותי הכינה בגן שרשרת ממהדקים עטופה בעיתונים ונעלבה שאמא שלי לא הלכה איתה אבא שלי לא רצה שנתאכזב אז הוא הלך על בטוח).

מאז שאני אמא (שנתיים ושמונה חודשים) ביטלו את יום האם ויש "יום המשפחה" שזה בעיקר עונש קולקטיבי כי צריך לגרור את אבא למסיבה בגן (אלו שיש להם 4 ילדים מסתובבים שבוע מאירוע לאירוע).

אבא חושב שכל יום שהוא מגיע הביתה ובמקרה אחד הילדים ער זה "יום המשפחה".

אני חושבת שכל יום זה יום האם כי אמא ממילא עושה הכל (גם אם זה אומר להפעיל את אבא, בלי אמא זה לא עובד).

יום האישה זה באמת יום מיוחד, את לא צריכה לחשוב על אף אחד רק על עצמך (משהוא שלא קורה בשאר 364 הימים בשנה כי תמיד יש את הילדים/הבעל/העבודה לפנייך בסדרי העדיפויות)

היום הרגשתי בעננים, התחושה הזאת שחשוב למישהוא (שהוא לא בעלי/אבא/אמא שלי)

 לפנק אותי כי אני אישה נתן לי להרגיש בפעם הראשונה ב 36 וחצי שנות חיי ממש טוב.

הבוס שלי הבטיח להצטרף אלינו בארוחת הבנות (אחרי שהוא הפציר בנו להזמין אותו), בסוף הוא החליט לתת לנו חופש אמיתי ממנו ושלח מכתב (אני עמדתי על הכיסא והקראתי אותו לכל הבנות בשמו - חסר לך אביטל שתעלי כאן תמונות, ראיתי שצילמת!)

 מרגש, מצחיק ומפרגן וכמו שסמסתי לו אחרי זה "לפעמים עדיף לכתוב במילים משיחה פנים אל פנים" הוא בחר שלא לבוא ושיחק אותה בגדול.

בדרך לאוטו עשינו שופינג (בכל זאת יום האישה... בלי שופינג???), הגעתי הביתה ישר למיטה (זה מאד מעייף יום כיף של סתלבט ופינוקים בלי עצבים שמשאירים אותך עירני עוד כמה שעות אחרי שאתה מגיע מהעבודה) בלי שום ייסורי מצפון על ששלחתי את הילדים לגינה עם המטפלת פירגנתי לעצמי את יום האישה שלי במשך שעתיים במיטה (לא קרה לי בחודשים האחרונים אז תרשו לי להתלהב).

עד ליום האישה הבא ...תודה אלי ודודו על הפירגון (והמימון) לרותם על האירגון (בכל זאת לתאם ל16 בנות סדר יום כזה לא קל) בנות מדס:  ללילך המתוקה שהתמידה איתי באימון (ובדרך הביתה אמרה שנמאס לה מהעבודה והשאירה אותי עם חרדות נטישה), לאביטל ששיגעה אותי עם הצילומים במקום להתאמן ברצף (אבל הביאה לי מים), למילי שלא ויתרה והלכה בבוקר למשרד להספיק כמה דברים (העיקר לא לעשות איתי אימון) לשלומית שצריכה להגיע ביום ראשון בשש בבוקר לענות על כל ההודעות שהשאירו לה היום, לסילבי שהבטיחה שהיא לא תוריד לנו יום חופש (לא החתמנו כרטיס היום), ולכל שאר הבנות, היה לי כיף.