יום שישי, השעון מצלצל, מכבים וממשיכים לישון, ישי קם בבהלה, אני נבהלת ממנו ומזנקת מהמטה. מה קרה? מה השעה? אנחנו מאחרים לאימון!!!את האימון הזה התחלנו כבר בבית, רצים, מחפשים אחר הנעליים, המכנסיים, מצחצחים שיניים, בלי בננה, בלי פרוסה, בלי קפה ובלי עוגה, מיד לאוטו לנסיעה, האימון עם עוד אנשים לא נעים להיות המאחרים. הגענו, שתי דקות לפני הזמן, תחנת דלק אלון בגעש. דלית וכולם כבר שם. מתחילים לרוץ, 12 ק"מ, אצלי בלקסיקון הריצה עוד לא נראו 10 ק"מ אז 12 נראה לי קצת מאתגר. הטקטיקה – לנסות לסיים את המסלול בריצה בלי לעצור, הקצב פחות חשוב, קודם כל נצליח לרוץ אחר כך נעבוד על מהירות. הביצוע- נצמדים ליעלפו ומתחילים לדבר ולקשקש, ככה הריצה עוברת בנעימים וגם משפרים סיבולת (כי לדבר תוך כדי ריצה זה אתגר בפני עצמו). התפאורה של הריצה, כמו שאלעד כתב, אכן הייתה מדהימה, הפריחה, הירוק, הקבוצה הגדולה שחברנו אליה, האנשים הטובים, הים הכחול, בהחלט משנה את הכל! כשסיימתי את הריצה, ובישרו לי שרצתי רק 10.5 ק"מ, התאכזבתי מעט. איך זה יכול להיות? אמרו 12 ק"מ, כבר החזקתי מעצמי שהצלחתי לרוץ אותם. אני מרגישה קצת מרומה. אבל בעצם הצלחתי לרוץ, רצתי 10.5 ק"מ וגם זה לא מעט, לא??? אתמול בערב, ישי ואני תכננו איך נרוץ הבוקר, בנינו לעצמנו מסלול, אמרנו שנקום מוקדם, בחיי שדיברנו על הריצה הזאת לפחות שעה. הבוקר כשהשעון צלצל, הוא כובה באגרסיביות, היום אין אימון קבוצתי, אנחנו לא מאחרים לאף אחד, אולי נוותר, לא נקום, אחרי הכל יש שבוע עבודה מלא הפעם, יום ארוך בעבודה, זה רק שנינו בוא נתכרבל ונשאר עוד קצת במיטה. וככה לא קמנו הבוקר, אכולי רגשות אשם ודאגה, איך נמשיך לרוץ כשהמרוץ ייגמר, כשהקבוצה תסתיים...
|