0

1 תגובות   יום ראשון, 19/4/09, 16:56

כילדה שנולדה וגדלה באילת

היה לי מאוד קשה

כשהיו באים אורחים

ואחרי כמה ימים...נוסעים. וריק. ולבד.

 

כשגדלתי עזבתי את אילת

חיפשתי בית ולא מצאתי

חזרתי מהר ושנאתי את אילת שהיא כ"כ רחוקה

ומהר מאוד חזרתי לאהוב

כי זאת היא אילת...אי אפשר לאהוב אותה כל הזמן. אבל אי אפשר לשנוא.

 

אחר כך התחסנתי מעט

כבר הרבה פחות כואב כשבאים ונוסעים

לומדת לאהוב את העיר גם כשהיא ריקה

גם כשהיא כמהה...גם כשהיא מתגעגעת.

אבל יש אורחים

שאחרי שהיו פה...

אילת לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה.

והלבד הפתאומי הזה.

קצת טוב. קצת חונק.

קצת מתגעגעת. קצת רוצה.

ואוהבת המון נורא נורא

 

יש אורחים שמצליחים לסחוף אותך לתוך החופשה שלהם

ואתה מוצא את עצמך חי כמה ימים בלי שעון, בלי זמן, בלי עיתון.

בחופשה אמיתית.

בימי ראשון החופשה נגמרת וחוזרים לעבודה

וקצת עייף בפנים. ומשתוקק. ומבקש.

 

יש אורחים שהם לא אורחים

שעשו שינויים בצבעים, בקולות, בריחות של אילת

אני חושבת שאילת הרבה יותר יפה היום מפעם

הרבה יותר זוהרת, הרבה יותר נחשקת. הרבה יותר שקטה.

הרבה יותר טובה. הרבה יותר מזמינה. הרבה יותר בשלה

הרבה יותר שלמה. פשוט שלמה. שלמה פשוט.

 

לפעמים אני שונאת את אילת לרגע

אבל שמתי לב אתמול...שכשאני שונאת

זה רק בגלל, שאני נורא נורא אוהבת. 

 

דרג את התוכן: