מאז "האולטרה" שאל אותי בעלי דורון למה אני לא כותבת משהו על החוויה שעברתי? משהו שיביע את מחשבותיי ותחושותיי, לקראת, במהלך ואחרי שסיימתי בהצלחה (הצלחה מרובה - הוא שב ואומר לי) את ריצת ה- 80 ק"מ בשטח. "
אני מנסה בכל כוחי להתחמק בתירוץ שאין לי בעיה לכתוב חוזים של עשרות עמודים ומסמכים משפטיים מורכבים שלא נגמרים, אבל "משהו שיוצא מהלב ואני לא בדיוק הולכים ביחד" במימונה כבר לא הייתה לי ברירה. זה החג האחרון בחודש. עם הירידה מהחרמון הציע לי האדון שילון לרוץ את מקצה 80 ק"מ באולטרה. "אלה יהיה אימונים קצת שונים ממה שאת מכירה" הוא אמר. אני מהנהנת בראשי, שוכחת לרגע שכשרן מבטיח שאימון יהיה שונה הוא מיישם את זה ביסודיות..... "את תופתעי לגלות שהגוף שלנו מסוגל להרבה יותר ממה שנדמה בהתחלה" הוא ממשיך, ואני שוב מהנהנת, עדיין שוכחת כמה הוא אוהב לגרום למתאמנים שלו לגלות תגליות כאלה..... נובמבר ודצמבר עברו עם הגדלת נפחי ריצה אבל בלי משהו שירמז על ההמשך. רק כשהגיעה תכנית האימונים לחודש ינואר ראיתי את השינוי. האימונים החלו במרתון טבריה, שלפי הנחיתו של רן אני אמורה לעשות "על הדרך". כלומר, המרתון יהיה תחליף לריצה הארוכה של אותו שבוע (ביום חמישי במקום ביום שישי). בלי טייפר, בלי הורדת עומס, עם אימון אינטרוולים רגיל יומיים קודם ובלי שום הכנה מיוחדת. למי שחשש שזה לא יהיה מספיק ליום אחד, התווספה הנחיה נוספת שבערב, כשאני מגיעה הביתה חזרה מהמרתון, עלי לצאת לריצה נוספת של 50 דקות.
אז הבנתי את הבדיחה, זו דרכו של רן להתחיל ללמד אותי ליישם את הביטוי שעוד אשמע רבות במהלך החודשיים הקרובים על "מה שהגוף שלנו יכול ללמוד לבצע..."
מצאתי את עצמי רצה בימי שישי 4-5 שעות ביער בן שמן, ממתינה כשעתיים מתום הריצה, ואז יוצאת שוב לריצה (בפארק) של שעה, חוזרת הביתה, מחכה שעה ויוצאת לעוד ריצה. ביום ראשון-מתחיל שבוע חדש של השכמה בשעות החושך כדי לעמוד בתכנית. והגוף אכן לומד לעמוד במשימה... כמו באימון למרתון ראשון חששתי מאוד מהתחרות כי למרות כל האימונים הארוכים לא התקרבתי ל-80 ק"מ והיה לי חוסר ודאות גדול איך הגוף שלי יעמוד במטלה. הגיע היום הגדול. זינוק בחמש בבוקר בחושך מוחלט, כשכולנו עם פנסי ראש, נראים כמו גחליליות. לשמחתי, יצאתי עם אייל פינק, ואין ספק שלרוץ עם מישהו מוכר זה הרבה יותר נחמד מאשר לרוץ לבד. וכך עוברת שעה ועוד שעה, אור יום עולה (איזה יופי היה לרוץ בזריחה) ואנחנו מתחילים לראות את הנופים המקסימים, עוד עליות ועוד ירידות ואני מוצאת את עצמי נהנית.
עברו להם 50 הק"מ הראשונים ואז, כפי שתוכנן מראש, נפגשתי עם מאיה יפעת שהתנדבה לרוץ איתי וויתרה על מירוץ של 30 ק"מ יחד עם כל הרצים האחרים. מלאת מרץ ורעננה היא מעבירה את המרץ שלה גם אלי ואנחנו יוצאות למקטע הבא של 15 ק"מ ראשונים עם אייל. ההרגשה טובה ומצב הרוח מצוין. לצערי בהמשך אייל החל לסבול מהתכווצויות שרירים ונאלץ להאט קצב, לא לפני שבירך אותנו שנמשיך לבד. הקילומטרים ממשיכים לחלוף, ואנחנו רצות ומפטפטות ועוברות עוד עליות ועוד ירידות והטקטיקה ברורה: לא "מבזבזים" אנרגיה על ריצה בעליה, אלא הולכים אותה (תודה לך אביב על שלימדת אותי בריצות המשותפות שלנו, כמה חשוב ללמד את הגוף ללכת ממש מהר בעליות ולחוות את המעברים בין הליכה לריצה), וכמובן אכילה ושתייה מסודרים, לפי השעון ולא לפי תחושות הגוף. אכלתי מבחר סנדביצ'ים (בשילובים מוזרים של מתוק ומלוח) וחטיפים שניסיתי באימונים ואני מרגישה מצוין ומלאת מרץ, תוהה מתי יתחילו התכווצויות השרירים וכאבי הרגליים ופתאום מסיימים 65 ק"מ בקצב מצוין של 1:48 (זהה לקצב של ה-30 ק"מ הראשונים) וזהו - יוצאים לסיבוב אחרון!
ושוב התרגולת המוכרה, הגוף כבר פועל כמו אוטומט, ההרגשה ממשיכה להיות מצוינת והקצב ממשיך להיות אחיד ואני מבינה, שאם לא חוויתי משברים עד אותו שלב, כנראה שהם דילגו עלי הפעם ומוצאת את עצמי רצה עם חיוך שלא יורד.
פתאום - מגרש החניה נגלה לעינינו ואני מתחילה להרגיש את ההתרגשות - אני אכן עומדת לסיים ריצת 80 ק"מ בשטח עם כ- 3,000 מטר טיפוס מצטבר. אנחנו מגבירות קצב ומגיעות בספרינט סיום לחציית שער הסיום ואני חוצה את שער הסיום ורצה לחיבוק המסורתי של דורון ושלי.
איזה הרגשה מוזרה לעצור ולא להמשיך לרוץ.....
סיכום מצב: 10:04 שעות, כולל ההפסקות באמצע, ראשונה בנשים ומקום 17 כללי.
קשה לתאר במילים את עוצמת החוויה של ריצה כזו. זה לא דומה לשום ריצה אחרת שהכרתי. לא מבחינת האימונים ולא מבחינת הריצה עצמה.
אני חייבת תודה ענקית לרן שילון שהכין אותי בצורה מושלמת למרוץ הזה וליווה אותי לאורך כל הדרך, תודה גדולה למאיה יפעת שבאה לרוץ איתי וכמובן כמובן, תודה לדורון שכמו תמיד היה איתי לאורך כל הדרך! טלי בן ארצי, אנדיור |