| השעון לא הפסיק לצלצל,בסוף השתקתי אותו,התהפכתי במיטה עוד קצת ואז הגעתי למסקנה שאני חייב לקום,השעון הראה שמונה וחצי ,היה בוקר קיצי מדהים שמש זורחת ושמים כחולים עם עננים לבנים,הלכתי למטבח והכנתי נס קפה וקראתי עיתון,לא היה אף אחד בבית,והכל היה שקט ,נסעתי למשרד והגעתי בערך בתשע ורבע,לא היה אף אחד במשרד,וזה היה מוזר בד"כ השותף שלי מגיע בשמונה וחצי ושאר החברה בתשע,התקשרתי לשותף שלי והוא לא ענה,התקשרתי לשני סוכנים שעובדים אצלי וגם הם לא ענו,הדלקתי את הטלוויזיה והמחשב לבדוק ששום דבק לא קרה,והכל היה כרגיל,התקשרתי לאמא שלי,לאבא שלי,לאח שלי,אף אחד לא ענה,בשלב זה התחלתי להיות ממש מודאג,ורק אז שמתי לב שלא ראיתי אף אחד ברחוב,לא ראיתי אף אוטו בדרך לעבודה,ירדתי למטה לרחוב,כל החנויות היו סגורות,לא היו אנשים ברחוב,לא עבר אף אוטו ברחוב,הכל היה שקט,שקט מוחלט,כאילו לא חיים פה,כאילו כולם נעלמו בלילה,התחלתי לחשוב שאני משתגע,התחלתי ללכת ברגל,אבל לא ראיתי אף אחד,אפילו מכונית אחת לא עברה ברחוב,הסתובבתי ככה במשך שעות,הרגשתי חסר אונים,לא ידעתי מה לעשות,הייתי בטוח שאני משתגע,החלטתי לנסוע הביתה,כשהגעתי הביתה התיישבתי על המדרגות בכניסה לבית,בהתחלה התחלתי לצרוח,צרחתי שמישהו יענה לי,ואז התחלתי לבכות,לא יכולתי להפסיק,בכי חסר מעצורים,שרק יגמר הסיוט הזה,שאני אתעורר והכל יגמר,לא רוצה להיות לבד בעולם. ואז זה היכה בי,היכה בי בעוצמה מרסקת,מנפצת,שוברת לרסיסים,הרגשתי כאילו קיבלתי מכה ישר לחזה,הרגשתי שאני לא יכול לנשום,שאני נחנק,שאין לי אוויר,ואז הבנתי,הכל היה ברור,ועם התובנה באה ההבנה,אף פעם לא נשארתי באמת לבד,אבל גיליתי שאפשר לגור בן מיליוני אנשים ולהרגיש לבד לגמרי,בודד,אפשר להיות מוקף באנשים בכל מקום ועדיין להרגיש לבד לגמרי,הניכור נהיה כל כך גדול,שאנחנו לא שמים לב לאנשים שסובבים אותנו,אנחנו מוקפים באנשים,בבית,בעבודה,ברחוב,כשיוצאים לבלות,אבל אנחנו לבד,העולם השתנה,פעם היינו מכירים את כל השכנים שלנו,היום מסתפקים בהנהון בראש,פעם היינו מכירים את כל מי שעבד איתנו,היום אלה שמות על נייר מכתבים,פעם היינו מדברים יותר,מבלים יותר עם אנשים,היום אנחנו מבלים עם המחשב. אני לא יודע מה איתכם אבל אני מוקף באנשים כל היום,אבל יש ימים שאני לא יכול להדחיק את התחושה הזאת שאני לגמרי לבד בעולם הזה,והתחושה הזאת מעבירה בי צמרמורת בכל הגוף........ |