את היומיים שאחרי מירוץ עומר בשבת ביליתי במין תחושה של היי וחוסר מנוחה.

זו הייתה לי הפעם הראשונה שרצתי עשרה קילומטרים.

לפחות הפעם הראשונה שרצתי עשרה קילמטרים מדודים.

אמנם פעם בעבר כבר רצתי למרחקים שכאלה אבל זה לא היה מדוד, רק לרוץ בפארק הירקון עד איצטדיון הדר יוסף וחזרה.  אמרו לי שהמסלול הוא כחמישה קילומטר לכל כיוון, אז נראה לי מתאים.

מצא חן בעיני כל האירוע.

מסלול ריצה, אנשים, צבעים, מוזיקה ובלגן מאורגן.

זה ממכר העסק.

החלטתי שאני רוצה להשתתף בעוד מירוץ שכזה.

בירור קצר העלה שיש מירוץ עשרה קילומטרים בכפר סבא בערך כחודש אחרי כן.

חודש זה זמן טוב.

נוכל להתאושש מעט מהריצה הטראומטית הראשונה וגם להתחיל להתאמן לקראת עוד מירוץ.

כעבור יומיים מאז אותו מירוץ עומר הראשון, נעלתי נעליים ויצאתי לרוץ ברחוב.

פעם ביומיים.  ריצה בחוץ.  כאשר אני כל פעם מחפש לעצמי מסלולים חדשים ומעניינים.

מידי פעם רץ מהר יותר ומידי פעם רץ לאט ולאורך זמן ומרחק מתגברים.

רץ כל עוד אני מרגיש שכייף.

לא מתאמץ יותר מידי.

מרגיש את עצמי חוזר לכושר.

לאט.

אבל זה מגיע.