מכונת הכביסה של דיתי
דרך האשנב השקוף העגול בדופן המכונה אפשר לראות קטעים מתחלפים וחולפים ממה שמסתובב לו (ולי) בפנים. תוכניות כביסה אפשריות: עדינה, צבעונית, שחור-לבן, הרתחה, סחיטה.
פוסטים אחרונים
- חג פורים חג פורים חג גדול לילדים ובלי פוליטיקה רק בשמחה 21/3/11
- טל, בשבילך 4/3/11
- איך מצאתי את עצמי שלשום בערב אוכלת בבורגראנץ' ונהנית - - - ! 28/1/11
- happy birthday spaceboys 6/1/11
- מתנה מידיד 26/12/10
- האקזיסטנציאליזם של ה-CURE 11/12/10
ארכיון
הדור השני (והפעם ברצינות).
| לפני כעשר שנים, מתוך צירוף מקרים כלשהו, הגיע אלי הספר "נושאי החותם" של דינה ורדי. ספר בו היא מתארת את עבודתה כפסיכולוגית עם קבוצות ויחידים סביב תסמונת הדור השני. מסבירה מה הם המרכיבים האופיניים לתסמונת זו, ומדגימה מתוך שיחות עם מטופלים את מה שמביא אותם לטפול, ואת הדרך שהם עושים בטיפול, להבנת עצמם וכמובן בשאיפה לשפר את מצבם ולחיות טוב יותר.
הייתי כבר בסביבות גיל 37 כנראה, וחשבתי שכבר אין לי הרבה מה לגלות על עצמי, שכבר פיענחתי את כל המנגנונים הפנימיים שלי. פתחתי את הספר הזה, שסקרן אותי בעיקר בגלל העניין הקבוע שלי בפסיכולוגיה, לגמרי בלי שציפיתי למצוא בו נגיעה אליי עצמי. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שמשהו נורא מוזר קורה. מצאתי שם את עצמי, בהסברים, בדוגמאות, בחלומות הלילה של המטופלים, בנקודות שתוקעות אותם, בדפוסי הקשרים שלהם עם בני או בנות זוגם.
אחרי שהשלמתי את הקריאה שאלתי את עצמי איך יכול אדם כמוני, כל כך חקרן כלפי עצמו, שלא מרשה לעצמו לשחק עם עצמו מחבואים, לעבור עשרות שנים מחייו ולא לדעת שנושא השואה נוגע לו אישית בצורה כלשהי. כמובן שידעתי על ההסטוריה המשפחתית, אם כי מעט מאוד, בקוים הכי כלליים שאפשר. אבל מעולם לא עלה על דעתי שיש קשר בין משפחתינו לבין "נושא" השואה. נכון, הנושא היה בשבילי מאז ילדותי מקור לסיוטים ופחדים. הם נבעו מהחומרים שמערכת החינוך כפתה עליי (ובצדק כמובן) לקרוא, לשמוע ולראות, סביב ימי השואה בעיקר. אבל אלה היו חומרים שהפחידו אותי באותו אופן כמו שפוחדים מסרטי אימה או בגלל דמיונות בלהה אחרים שיש לילדים. שום נגיעה אישית.
איך יכול אדם (מאוד מודע לעצמו) לחיות בנתק פנימי כזה? עובדה, יכול.
בצעירותי קראתי כל ספר שהיה בספריה, ובין השאר כמובן את כל הספרות הגרמנית החדשה, שענינה אותי במיוחד. בלימודי הקולנע נמשכתי מאוד גם לקולנע הגרמני של תחילת המאה הקודמת וגם לגל החדש הגרמני של שנות השבעים. בהמשך חיי נוצרו ביני לבין גרמניה ולבין גרמנים מסויימים קשרים מאוד מורכבים (חיוביים בעיקרם) (מי שמכיר אותי יודע, מי שלא מכיר – לא זה המקום לפרט). הייתי בטוחה שאת כל המורכבות הזו אני חווה במודעות מלאה. והנה בא הספר הזה ומראה לי שאני חיה בעיניים עצומות לגמרי. אני רואה "הכל", חוץ מאת הכי בולט והכי ברור והכי מתבקש – את מה שעשתה לי ההסטוריה המשפחתית, והדינמיקה המשפחתית, ואותי עצמי בתוך הספור הזה.
להיווכח, בפתאומיות, שאני "כזו", מצד אחד הרגיז אותי... אני לא אוהבת למצוא את עצמי מקוטלגת כתסמונת... ומצד שני הקל עליי מאוד. דברים שלא אהבתי אצלי, דפוסי מחשבה, רגש והתנהגות, פתאום הבנתי מאיפה צומחות להם הרגליים, פתאום ידעתי למה אני תקועה איתם.
השלב הבא היה, כמובן, לחשוב, שעכשיו שאני יודעת למה אני תקועה איתם, זה אומר גם שאני כבר לא מוכרחה להיות תקועה איתם. ניגשתי לפצח ולנצח אותם. היתה בזה אפילו תחושת שליחות מסוימת - - - פתאום הבנתי, שהדבר הכללי הזה, ה"נאציזם", עשה משהו רע לחיים הפרטיים שלי. מה שהוא עשה לדורות הקודמים לא ניתן לתיקון. אבל הנצחון שלי עליו יהיה, שלא אתן לו לגרום לי עצמי להמשיך לסבול. בדור השני שרשרת הסבל צריכה להתנתק. |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רשמתי את שם הספר ואעיין בו. בטח אמצא בו גם את עצמי . כמובן שההסבר לחיי בגרמניה
טמון בטראומה של אבי....והיות ואני עובדת בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה פסיכוטרפית, עשיתי גם לעצמי
חקר וחפירה והבנתי הרבה דברים בקשרים שבין ההסטוריה של אבי וההסטוריה שלי....
מירי
קליר, אור-לי,
תודה על התגובות. בעצם מה ששניכם אומרים משלים זה את זה. כשתארתי את ההקלה בלגלות "מאיפה צומחים לדברים הרגליים" לא התכוונתי שבזה נתתי לעצמי "הנחה" ואמרתי - זהו, זה מה שקבלתי, "זו לא אשמתי", צריך לקבל בהבנה ובהשלמה את הדפוסים הלא מוצלחים. ולהמשיך לעשות קשה לי ולאחרים. להפך: החיפוש מאין צומחות הרגליים הוא לצורך עבודת הפירוק, וההרכבה מחדש בצורה מוצלחת יותר, בצורה שגם אור-לי מדברת עליה.
העבר הופך להווה ועתיד אם מפחדים להתמודד איתו, כלכך הרבה פחדים וסבל לא פלא שברחנו ושניסו להסתיר,
אבל כמו שעשית לראות בעיניים לפרק את הסטיגמות והקיטלוג ולהבין, כן אני חלק ותוצר הזוועה הזו, מה עושים? איך מפרקים את השרשרת?
אני בטוחה שעשית עבודה עצמית לא קלה, עולם חדש לטרוף ולחוות ופתאום משהו מאלץ אותנו לחזור אחורה, להניח הכל ולהתעסק איתו....
אהבתי איך ביטאת את הדברים, כלכך נכון ומדוייק
בהצלחה
אור-לי
ללא ספק מה שתיארת עובר אלינו ומשפיע, אפילו מאד.
יחד עם זאת, לתלות את כל משתני האישיות "הטעונים תיקון" ( כל אחד על פי נקודת מבטו כמובן)
מהווה קצת סוג של בריחה לטעמי.
יכול להיות שלא התכוונת לנ"ל, אך כך זה נשמע בשורות מסוימות שם.
כמו למשל זה-
ומצד שני הקל עליי מאוד.
דברים שלא אהבתי אצלי, דפוסי מחשבה, רגש והתנהגות,
פתאום הבנתי מאיפה צומחות להם הרגליים,
פתאום ידעתי למה אני תקועה איתם.
היום פתאום נזכרתי בשיר של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג,
קראתי את המילים,
וכמה הן מתאימות הנה, ונכונות תמיד:
Must have a code that you can live by
And so become yourself
Because the past is just a good bye.
Teach your children well,
Their father's hell did slowly go by,
And feed them on your dreams
The one they picks, the one you'll know by.
Don't you ever ask them why, if they told you, you will cry,
So just look at them and sigh and know they love you.
And you, of tender years,
Can't know the fears that your elders grew by,
And so please help them with your youth,
They seek the truth before they can die.
Teach your parents well,
Their children's hell will slowly go by,
And feed them on your dreams
The one they picks, the one you'll know by.
Don't you ever ask them why, if they told you, you will cry,
So just look at them and sigh and know they love you.
יש גם דור שלישי לסיפור הזה...זה לא הוקוס פוקוס...הרבה עבודה
שאלתי את עצמי לא מעט איך באמת מועברים דפוסים אישיותיים מהורה לילד,
האם אפשרית תורשה של טראומה.
לדעתי לא.
אבל כן אפשרי
שילד, ועוד יותר מכך - תינוק -
קולט תחושות ואיפיונים של ההורה,
דרך מגע, דרך אחיזה, קול,
ובהמשך קולט דפוסי תגובה של ההורה ואינטרקציה של ההורה עם המשפחה ועם העולם.
סופג אותם ומטמיע והופך אותם לשלו, בלי לדעת זאת כמובן.
האם טראומה בעוצמה כזו יכולה לחולל שינוי פסאו-גנטי, ברמת החרדה המולדת?
אם כן, למטען החרדות של הדור הראשון יקח דורות אחדים עד שיתמוסס ויעלם
"פעם, כשהיית ילדה, כנראה בהקשר של "הירושימה" טענת שהעוול ביפן נורא ולא מוצדק,
כי פוגע גם בדורות הבאים, ואני - בלי שהבנתי מה אני אומרת - טענתי שגם השואה....
בעקבות נושאי החותם , הבנתי כמה זה נכון, אבל עדיין לא יחסתי למשפחתנו...
ואכן, בשלב זה של חיינו, כפי שאת כותבת, החובה לנסות לנתק את שרשרת הסבל."הבקר ראיתי בחדשות את ארנה בן-דור, יוצרת הסרט "בגלל המלחמה ההיא".
הסרט יצא לפני 20 שנה. אני זוכרת היטב כשראיתי אותו בקולנע,בחוץ-לארץ,
במקום מגוריי, לשם הגיע במסגרת איזה פסטיבל, כמה שנים אחר-כך.
התאהבתי בסרט, ובפוליקר ובגלעד ובמשפחות שלהם.
סרט השואה הראשון שראיתי שלא היה סרט שואה כלל,
ושלראות אותו היתה חויה כואבת מאוד, אבל כואב-מתוק, לא כואב-מר.
ארנה אומרת שהסרט הזה היה אחד ממבשרי התקופה בה הכירו לראשונה
בתופעת הדור השני ופתח דרך להתבוננויות חדשות רבות
(בתרבות, וכנראה גם בפסיכולוגיה).
זה היה כמה שנים לפני המפגש עם "נושאי החותם"
ועדיין, אצלי, לא הדליק שום מנורה...אז הנה עוד משהו שמחבר בינינו
שתינו שייכות לדור המיוחד הזה
לדור שבא אחרי....
תודה על השיתוף המרגש שלך
מונה
נגועים זו לא מילה !!
אולי זה נמהל בתבנית המוגמרת שיש בה לא מעט מהיותנו כאן כבר עשרות שנים במצב של מלחמה עם "נגיעות" של שלום.
אבל אינספק שיש משהו שעובר הלאה מהתובנות של נרדפי הנאצים,
משהו שמסופקני אם ייעצר בתקופה הנראית לעין.
צריך להתעניין, לדעת, לקרוא ולהפנים,
רק כך ניתן להתמודד!
מזדהה עם מה שאמרת ששרשרת הסבל צריכה להפסק בדור השני...
צריכה...איך?
כשאתה יונק את זה מחלב האם מיד עם הגיעך לעולם מרחם סעורה?הרי כבר משם מתחילות ההשפעות...
רק דעי לך שגם דור שלישי לשואה נגוע מהשפעת המוראות של הדור הראשון...
יש פה משהו יסודי שצריך לטפל בו ולשוחח עליו ולהוציאו לאור.