| לפני כעשר שנים, מתוך צירוף מקרים כלשהו, הגיע אלי הספר "נושאי החותם" של דינה ורדי. ספר בו היא מתארת את עבודתה כפסיכולוגית עם קבוצות ויחידים סביב תסמונת הדור השני. מסבירה מה הם המרכיבים האופיניים לתסמונת זו, ומדגימה מתוך שיחות עם מטופלים את מה שמביא אותם לטפול, ואת הדרך שהם עושים בטיפול, להבנת עצמם וכמובן בשאיפה לשפר את מצבם ולחיות טוב יותר.
הייתי כבר בסביבות גיל 37 כנראה, וחשבתי שכבר אין לי הרבה מה לגלות על עצמי, שכבר פיענחתי את כל המנגנונים הפנימיים שלי. פתחתי את הספר הזה, שסקרן אותי בעיקר בגלל העניין הקבוע שלי בפסיכולוגיה, לגמרי בלי שציפיתי למצוא בו נגיעה אליי עצמי. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שמשהו נורא מוזר קורה. מצאתי שם את עצמי, בהסברים, בדוגמאות, בחלומות הלילה של המטופלים, בנקודות שתוקעות אותם, בדפוסי הקשרים שלהם עם בני או בנות זוגם.
אחרי שהשלמתי את הקריאה שאלתי את עצמי איך יכול אדם כמוני, כל כך חקרן כלפי עצמו, שלא מרשה לעצמו לשחק עם עצמו מחבואים, לעבור עשרות שנים מחייו ולא לדעת שנושא השואה נוגע לו אישית בצורה כלשהי. כמובן שידעתי על ההסטוריה המשפחתית, אם כי מעט מאוד, בקוים הכי כלליים שאפשר. אבל מעולם לא עלה על דעתי שיש קשר בין משפחתינו לבין "נושא" השואה. נכון, הנושא היה בשבילי מאז ילדותי מקור לסיוטים ופחדים. הם נבעו מהחומרים שמערכת החינוך כפתה עליי (ובצדק כמובן) לקרוא, לשמוע ולראות, סביב ימי השואה בעיקר. אבל אלה היו חומרים שהפחידו אותי באותו אופן כמו שפוחדים מסרטי אימה או בגלל דמיונות בלהה אחרים שיש לילדים. שום נגיעה אישית.
איך יכול אדם (מאוד מודע לעצמו) לחיות בנתק פנימי כזה? עובדה, יכול.
בצעירותי קראתי כל ספר שהיה בספריה, ובין השאר כמובן את כל הספרות הגרמנית החדשה, שענינה אותי במיוחד. בלימודי הקולנע נמשכתי מאוד גם לקולנע הגרמני של תחילת המאה הקודמת וגם לגל החדש הגרמני של שנות השבעים. בהמשך חיי נוצרו ביני לבין גרמניה ולבין גרמנים מסויימים קשרים מאוד מורכבים (חיוביים בעיקרם) (מי שמכיר אותי יודע, מי שלא מכיר – לא זה המקום לפרט). הייתי בטוחה שאת כל המורכבות הזו אני חווה במודעות מלאה. והנה בא הספר הזה ומראה לי שאני חיה בעיניים עצומות לגמרי. אני רואה "הכל", חוץ מאת הכי בולט והכי ברור והכי מתבקש – את מה שעשתה לי ההסטוריה המשפחתית, והדינמיקה המשפחתית, ואותי עצמי בתוך הספור הזה.
להיווכח, בפתאומיות, שאני "כזו", מצד אחד הרגיז אותי... אני לא אוהבת למצוא את עצמי מקוטלגת כתסמונת... ומצד שני הקל עליי מאוד. דברים שלא אהבתי אצלי, דפוסי מחשבה, רגש והתנהגות, פתאום הבנתי מאיפה צומחות להם הרגליים, פתאום ידעתי למה אני תקועה איתם.
השלב הבא היה, כמובן, לחשוב, שעכשיו שאני יודעת למה אני תקועה איתם, זה אומר גם שאני כבר לא מוכרחה להיות תקועה איתם. ניגשתי לפצח ולנצח אותם. היתה בזה אפילו תחושת שליחות מסוימת - - - פתאום הבנתי, שהדבר הכללי הזה, ה"נאציזם", עשה משהו רע לחיים הפרטיים שלי. מה שהוא עשה לדורות הקודמים לא ניתן לתיקון. אבל הנצחון שלי עליו יהיה, שלא אתן לו לגרום לי עצמי להמשיך לסבול. בדור השני שרשרת הסבל צריכה להתנתק. |