כשהייתי  בן 13 התחלתי להרהר בדברים בכובד ראש. הימים היו ימי לימוד תורה והלכה יהודית לקראת העלייה לתורה וטקס בר המצווה שעמד להתקיים באביב אותה שנה.

ההרהורים עסקו באותן שאלות רבות משמעות אשר פילוסופים רבים כילו את זמנם בנסיון לענות עליהן, שאלות על המוות, על אלוהים , ועל משמעות הקיום.

אפשר להגיד שטקס בר המצווה שלי היה אירוע משמעותי בחיים שלי כי הוא הוציא אותי משיגרת החיים שלי והכריח אותי לחשוב. הרב שלימד אותי אמר שאני צריך לקום כל בוקר , ליטול ידיים בצורה מסויימת שהוא הדגים לי, לקרוא את כל התפילות שהוא לימוד אותי, להניח תפילין ורק אז אני רשאי להתפנות לעיסוקי.

במשך כמה שבועות ואפילו חודשים עשיתי כמצוותו. קמתי כל בוקר כשעה מוקדם מהרגיל, מזגתי מים לכוס והעברתי אותה בין הידיים בצורה המיוחדת, קראתי את הברכות והרגשתי שאני עושה משהו חשוב.

ואז בלילה, לפני השינה, החלו לתקוף אותי השאלות. אני זוכר שהתחלתי לחשוב מה יקרה כשאני אמות. מה יקרה אם ההורים שלי ימותו. איך אני ארגיש בתוך הקבר? האם יש עולם הבא ?

לשאלות האלה התלווה פחד איום. ילד בן 13, שבקושי התחיל את החיים כבר פוחד מהמוות.

המסקנה שהגעתי אליה לאחר חיבוטי קבר קשים ביותר, הייתה שאין טעם לחשוב על זה, אדם לא יכול לעצור את הזמן וכל מה שנשאר הוא פשוט לחיות את החיים.

ואז , כמו תמיד בחיים, נולדה בעיה חדשה: איך לחיות את החיים?

מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע? כבר אז הגעתי לאיזשהי מסקנה, שנזכרתי בה שוב היום והחלטתי להעלות אותה על כתב. המסקנה הייתה שהחיים מונעים מאינטרסים.

פתאום הבנתי שכמעט כל פעולה שאני עושה נועדה לעשות לי טוב, גם אם לאחרים זה לא נראה ככה.

אדם שמחרף נפשו למען אדם אחר, יודע כי הוא פועל על פי נורמות חברתיות אשר יעלו אותו לגדולה בין אם יחייה ובין אם ימות, ועל כן זה עושה לו טוב.

דאגה לבן היא פעולה שנעשית מתוך חשש שמא יקרה לו משהו וכתוצאה מכך להורה הדואג יהיה רע. בקיצור, כל מקרה שעלה בראשי הצלחתי לעלות על עקבות האינטרס שבו. גם האמא תרזה לא יצאה נקייה.

משם הגעתי לדילמה - האם אדם אשר מקדיש את כל חייו לחברה ולעשיית טוב הוא בעצם אדם נרקסיסט? האם זולתנות היא למעשה אינטרסנטיות ממדרגה ראשונה?

במשך השנים קיבלתי הרבה מחמאות על היותי אדם טוב , מתחשב ונוח לבריות. כשחשבתי לעומק מדוע אני מתנהג ככה, מדוע אני מוכן לעזור רבות לאנשים , להיות נחמד, אדיב, לתת להם טרמפים ולתת להם להעתיק ממני שיעורי בית, המסקנה הייתה פשוטה - אני רוצה שיאהבו אותי (באופן לא מודע כמובן).

לכל אחד יש את הדרך שלו להתחבב על הבריות. יש אנשים יפים , יש אנשים מצחיקים, יש בחורות ש"נותנות" , יש עשירים, יש חכמים ויש את הטובים.

הביעה נוצרה כאשר שמתי לב כי יש זילות של מושג הטוב. עשרות פעמים מצאתי את עצמי עד להשמצות נוראות ואיומות על אדם מאחורי גבו שמסתיימות בהסתייגות "אבל הוא בסה"כ בנאדם טוב". אני לא אתפלא אם יש אנשים שאמרו על היטלר "כן הוא משוגע, אין ספק, אבל בסה"כ הוא בנאדם טוב".

ובכן, אם לסכם את 12 השנים שעברו מאז בר המצווה שלי אפשר לומר שהצלחתי לרמות את כולם. יש לי חברה שחושבת שאני אדם נורא טוב, יש לי מספיק חברים שחושבים שאני אדם טוב שמוכן להקשיב להם ולשוחח איתם על כל נושא, יש לי הורים שחושבים שהם גידלו בן טהור לתפארת ואני יכול להמר שהרבה אנשים אומרים עלי מאחורי גבי שאני "בחור טוב".

אז אם איי פעם חשבתם שאני בחור טוב תדעו שנפלתם ברשת. אני בסה"כ רציתי שתאהבו אותי, אני אינטרסנט, בדיוק כמוכם.