עיניה הירוקות נפקחו באיטיות שלווה, גופה הזעיר שרוע על מיטה זרה הסתובב באחת לצד שמאל. היא נחתה על בטנה הרכה והופתעה לגלות כי אינו לצידה. את מקומו תפסה כרית, גדולה ורקומה פרחים אדומים. על השידה הקרובה הבחינה בפתק צמוד לכוס תה חמה:

"הלילה היה מופלא כמעט כמותך.

אזל לי הזמן יקירה.

נדבר."

חיוך מתוק וילדותי עיטר את פניה הנקיות. גופה העירום הצטנף והיא חיבקה את עצמה. נדמה היה כי לפחות ברגע הזה היא מרגישה מאושרת. הבוקר הביא עימו את מציאות חייה והיא ידעה שאין מנוס מלקום. העבודה ממתינה לה. הבוס שלה ודאי כבר התקשר- היא מאחרת. חברותיה שאינן מבינות מה עובר עליה. יניב שוודאי לא הבין מדוע אינה עונה לצלצוליו.

עכשיו רק השקט בדירה הזו הועיל לה. לשטוף את הפנים, לצחצח שיניים, לשתות את כוס התה, להבריש את השיער הגולש, למרוח צבעים על העיניים והשפתיים.

לזכור לשקר.

היא התיישבה וקטפה את הפתק , מביטה באותיות. חוקרת הכיצד נכתב- האם בפזיזות אופיינית או שמא בעדנה, בכוונה כנה? ללא מחשבה היא קרבה את דף הנייר הרבוע אל פיה ונשקה לו ברפרוף.

את שאר פעולות הבוקר עשתה ברובוטיות עד שלא הצליחה כלל להיזכר הכיצד הגיעה כל כך מהר למשרדה. הבנות בעבודה שאלו לשלומה וציינו כי להפתעתן האיחור של הבוקר לא היה משמעותי- "מה קורה לך?" חייכה אליה אפרת בערמומיות מודעת.

"לא עכשיו" ענת ענתה בקול חלש ועייף.

ראשה ריחף באי האסור והיא טעמה שוב את טעמו של האיש שבימים האחרונים אחראי באופן בלתי ניתן לערעור לחיוכה המקסים, לאור עיניה, לאושר הרגעי והמתועב הזה- גידי.

איש עסקים גבוה. גדול ממנה ב30 שנה. עיניים חמות ופשוטות. שפתיים דקות. שיער מאפיר. טבעת נישואין. קמטי הבעה וקמטי הגיל. והוא עודנו נראה לה אטרקטיבי או לכל הפחות עוגן. גידי. שמקשיב בשקיקה לשטויותיה, לצחוקה הפראי, לתינוקת ולאינטליגנטית ששוכנות בה ומכיל באופן יוצא דופן את כל כולה על תוכנה וקנקנה. גידי שאינו שלה ושהעובדה הפשוטה והמסובכת הזו כלל ועיקר אינה מהווה לה מכשול או ייסורים.

מה כן? הפרש הגילאים מרתיע אותה. הכסף מפחיד אותה. המוסר שברגע מפלצתי אחד התמוסס ממנה בטבעיות מדאיגה. היא מאבדת את גבולותיה שלה, לאט ובטוח היא כורה את קברה. ויניב. המצפון מטריף אותה, עיניו החומות והטובות מכאיבות לה והחטא הזה שהיא עושה ומסרבת להתמודד עימו דוקר.

תשוקה בוערת לא הרפתה ממנה והיא כתבה לו מייל "איפה אתה?" לאחר שניות מעטות קיבלה תגובה "במשרד. יושב ומדמיין את ה .... שלך" חיוך נפרש על פניה והיא רצתה לנשוך את שפתיו בשיניה. היא גם רצתה לומר לו שהיא אוהבת אותו אבל הרגישה שזה מלוכלך מידיי- אי אפשר להכניס לתאוותם את המילה אהבה. שכן מהי אהבה אם לא מה שחולק אדם זה עם רעייתו האומללה?! ומהי אותה האהבה אם לא מה שחולקת היא בשנתיים האחרונות עם ניבי שלה?! גידי לא אוהב אותה. הוא חומד אותה, רוצה אותה בכל רמ"ח אבריו, חושק בכל פיסת עור שלה ונהנה מכל שנייה של סקס איתה. אבל אהבה אין שם. קרבה כן. גם אכפתיות. אפרת הבחינה בשינויי מצב הרוח וניסתה לשוחח עימה אבל ענתי ביטלה את ההצעות והסתגרה בתוכה, חוששת מלפלוט את סודה.

"הכל בסדר איתך? מה קרה זה יניב?"

"אפרת- די!"

"בואי נצא להפסקת סיגריה, נו?! מה קורה איתך?!" כמיהתה של אפרת לדעת הכל נבעה בעיקר ממי שהיא ולא מיחסה יוצא הדופן לענת. אבל ענת ואפרת שרקמו יחסי חברות נדירה במקום העבודה זיהו היטב זו את חולשתה של זו.

"אני בוגדת ביניב" ככה בפשטות זה יצא. מבלי לחשוב יותר מידי.

"וואלה?!" אפרת לא נראתה מופתעת,

וענת חייכה בזדון- "וואלה!".