לני רביץ הוא איש רציני לגבי חיים מלאי הומור. לטענתו, מי שמבין - לא חי... החיים הם באיזור הלב ולא בראש. לצחוק כמה שיותר, לצחוק מבלי לקבל אישור מאף אחד, זה מוטו אחד שלו...
מביך ומצחיק היה לעמוד במעגל של כשלושים איש, להכנס פנימה, לומר את שמך ואז במחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד, התקבלת על ידי השאר... אין ספק שאתה צריך לצאת ממגבלותיך, כדי להשתתף ולהנות. לני רביץ המיס כל אחד מאיתנו. היתה הענות יוצאת דופן די מהר והצחוק האמיתי הגיע.
עוד כאחד עשר מפגשים כאלה ובאמת אזכור לצחוק גם ברגעים פחות מצחיקים...לני מוחק מהלקסיקון שלו הומור שחור וציני, כך שמעניין יהיה ללמוד איך צוחקים בזמנים פחות קלים מבלי הציניות הזו.
בזוגות דיברנו דג'יבריש אחד עם השני,
צחקנו ללא גבול ובלי סיבה (בהתחלה, אחר כך היה פשוט מצחיק לראות את השני צוחק...),
בתורו, כל אחד מהזוג אמר לשני מה הוא אוהב בעצמו - וכל מי שלא היה לו מה להגיד על עצמו, התרומם עם ידיים למעלה וצעק: "אני אוהב הכל בעצמי!"... וזה כשהראשון לא הרפה ושאל את השני בין לבין: :"פנטסטי! ומה עוד?" ואסור היה להפסיק להגיד מה אתה עוד אוהב בעצמך, עד שלני מחא כפיים...חחח...זה היה קורע.
בהתחלה, לני שאל: מה אתה מצפה מהקורס ומה זה הומור בשבילך? עניתי (בצחוק): "מאז שהרופאים קבענו שאני בדכאון, אני לא יכולה לצחוק, כדי שלא יחשבו שיש לי "מאניה דיפרסיה"... |