סיפור שנכתב ע"י אמא שלי, ציירת, הדמויות אמיתיות. גם הסיפור. מוקדש למתים ולשורדים.
בהתקרב יום השואה נזכרת היא בסיפורו של ישראל פריד (שרוליק), מלחמתו להשרדות, מלחמתו לשפיות וקורותיו בימים הארורים ההם. היו אלה ימי רדיפות ומעצרים של יהודים בארץ ההונגרים אשר התחברו עם הגרמנים. בהתחלה גירשו את חסרי האזרחות אל מעבר לגבול, הלאימו מפעלים וחנויות של יהודים ובנוסף הם גייסו צעירים למחנות עבודה.
שרוליק זוכר את בן - דודו קתריאל לב וחברו שנשלחו למחנה כפייה באוקראינה בשנת 1942 ואיש לא שמע מה עלה בגורלם. שנתיים ימים המשפחה ידעה כי אינם בחיים. אבא של שרוליק נהג ללכת לאימהות של הנערים קתריאל לב וחברו כדי להקריא מכתב שנכתב כביכול בידי הנערים. המכתבים נועדו כדי להקל על סבלן של האימהות. מכל עבר היה אפשר לשמוע דיבורים וקללות בגנותם של היהודים. "היהודים מוצצים את דמם של ההונגרים". כך אמרו ההונגרים ובשמחה עטו על בתיהם של היהודים כדי לשדוד אותם, אחרי שהכניסו את היהודים לגטאות.
כדי למנוע את שליחתם של שרוליק וחברו למחנה עבודה, הלכו לרב כדי לשאול בעצתו. שלח אותם הרב לעיירה סמוכה אשר הזריק להם חומר חלבי. אחרי כן היה עליהם לשאוף אבקת קקאו. הם חזרו, קבלו חום, וכתמים כהים הופיעו על ראותיהם. עם תעודה רפואית כזאת, קבלו פטור מגיוס מרופא צבאי. בעקבות הלשנה, כאילו מפקד קיבל שלמונים עבור שחרורם. המפקד היה מלא כעס ועלבון, הוא הרי מכיר את הנערים ואת משפחותיהם והנערים לא היו חולים מקודם, ועוד בשחפת? בינתיים נתמנה למפקד הגטו נאגבניה ששמו היה אוצ'אי.הוא הבטיח לשני הנערים שהם ילכו לגטו כמו כל היהודים,כי ידע שהייתה רמייה. אך סקרנותו א נתנה לו מנוח: איך ייתכן, חשב, שקיבלו פטור מקצין אחראי הונגרי? הנערים באו שוב לרב לשאול מה עושים במצב החדש? באותו המעמד הופיע המפקד אוצ'ואי ואמר לרב "אם תגלו את האמת איך עשיתם זאת, אתן את מילתי כקצין הונגרי ותוכלו לצאת מהגטו עם צו גיוס. שאלו הנערים את הרב מה לעשות והוא ענה להם: "שני הדברים חמורים אך יש לכם סיכוי טוב יותר אם תצאו מהגטו וכך היה!
הנערים נשלחו למחנה עבודה לעבודת פרך. שעות עבדו ללא מזון בקור העז. המפקד החדש בגדוד של שרוליק נהג להגן על האנשים שלו מפני הממונה עליו. הוא טען בפני הממונה שהיהודים האלה אומנו למשימות חשובות בשירות האומה ההונגרית. הם אומנו ללהציל הונגרים. כך הצליח המפקד להחזיר את הגדוד לבודפשט. מפקד זה היה אחד מחסידי אומות עולם. כאשר הגרמנים השתלטו על הונגריה, נשלחו היהודים למחנה השמדה בגרמניה. השנה הייתה 1944. יום יום מתו אנשים. כל פעם שהרוסים התקדמו לכיוון המחנה החלה צעדת המוות מחדש היהודים נלקחו למחנה אחר. יום אחד שרוליק לא יכול היה לעמוד. כף רגלו קפאה. הוא התמלא אימה פחד שלא יוכל ללכת והמשמעות היא מוות בטוח החייל יירה בו. חברו עזר לו הוא הוריד את הנעל מרגלו של שרוליק .בצד הדרך הם מצאו כרית נוצות. הם קשרו את הכרית סביב כף הרגל הפצועה וכך יכול היה שרוליק להמשיך ללכת. והוא הלך עם חברו ימים רבים עד שהגיעו למחנה מטהאוזן. לאורך הדרך ראו גויות גויות כציוני דרך, כאבנים.
נזכרת היא: שולי הידיד החקלאי סיפר שהיה במחנה מטהאוזן. כל בוקר היו צריכים להוציא את המתים מהמחנה. ארבעה אסירים החזיקו גופה יצאו דרך שער המחנה עד לערימת הגויות. בשער עמד חייל גרמני שאמר שכאשר יחזרו יקבלו לחם. האסירים שהיו תשושים ואפטים – חזרו למחנה. שולי ועוד שלושה אסירים החליטו לצאת עם גופה ולא לחזור. כך עשו הם הסתתרו ביער ווניצלו.
שרוליק שהגיע למנטהאוזן פצוע וחולה הוא ראה שרוב האסירים אינם יכולים לעבוד,הם חלשים ונראו כמו שלדים מהלכים. בינתיים החזית החלה להתקרב לכיוון המחנה. יום אחד האסירים שמו לב כי אין שמירה. הגרמנים עזבו את המקום. השלדים המהלכים החלו לעזוב את את המחנה כשהם מתנדנדים כעלה ברוח גם שרוליק היה בינהם. נראה כי מישהו כיוון אותם לעבר בית חולים שדה. שרוליק, שרגלו הייתה בתוך כרית הנוצות הלך גם הוא לכיוון בית החולים ונעמד בסוף התור כשהוא מחכה. הוא הרגיש שדוחפים אותו, הוא חש לאות, ראשו התערפל והכרתו אבדה. כאשר התעורר בהה בקירות הלבנים וראה את עצמו שוכב במיטה לבנה, סדין צחור ודמויות לבנות מתרוצצות מול עיניו. שקט מוחלט מסביב. הוא חשב כי הוא נמצא בשמיים ואלה ודאי מלאכים שהרי מלאכים אינם משמיעים קולות, מלאכים רק שומעים. שרוליק נזכר כי בשיעורים ב"חדר" למד פרשה על יעקב אבינו שראה מלאכים עולים ויורדים בלי הפסק. הוא גם נזכר בכל המתים במארש המוות וחשב שכנראה מת שם. אחות רחמניה באה ודיברה אליו. היא הסבירה לו כי הוא נמצא בבית חולים ולא בשמיים. אבל הוא בשלו, הוא נמצא בגן העדן. גם רופא שהסביר לו כי חלה בטיפוס והיה חודש ימים ללא הכרה, לא שכנע את שרוליק. מותש מדברי הרופא, שקע שרוליק בתרדמת. כשהתעורר שמע את האחות אומרת:"הנה הוא התעורר" ומספרת שלפני כחודש מישהו הכניס אותו לחדר, השאיר פתק והלך. שרוליק שאל:"מי אתם? מה אתם עושים פה?". האחות ספרה שהיחידה הרפואית ההונגרית שצורפה לצבא ההונגרי צורפה על ידי האמריקאים כדי לטפל בניצולי המחנות. שרוליק ביקש לקבל את הפתק. בפתק היה כתוב:"אני קתריאל לב בן דוד שלך. מצאתי אותך קרוב לדלת של המרפאה והכנסתי אותך פנימה". שרוליק חשב בליבו:"הנה קתראיל נמצא גם פה, שהרי הוא מת כבר שנתיים. והנה עוד הוכחה לכך שאני בגן עדן. אולי הוא פגש את סבא שלי? ואולי גם את הורי? שסיפרו לי שמתו. ואולי קתריאל דיבר עם הרב הקדוש שהוכנס לחדר החקירות במפקדה ומשם לא יצא? משם איש לא ניצל."
אומרת היא:"אחרי המלחמה ניצולים מן העיירה סיפרו כי בדרך נס הרב נשאר בחיים." קתריאל שהיה במתחם המבריאים בבית נחולים נקרא לחדר של שרוליק. שרוליק שהרגיש עדיין כי הוא בשמיים, שאל את קתריאל:"איך הכרת אותי? הייתי ילד קטן כשלקחו אותך לאוקראינה, הייתם מתים. כולם אמרו שאתם מתים. עכשיו אנחנו שנינו בשמיים" קתריאל נד בראשו בעצב רב. קשה היה לו לראות ילד צעיר שדעתו נטרפה עליו. הימים חלפו, שרוליק חזר לעצמו, הבריא ויחד עם ניצולים אחרים חזר לביתו לראות מי נשאר ממשפחתו הענפה. היו אלה תקוות שווא. שרוליק הגיע לעיירה שלו וניגש לביתו ומצא אותו הרוס, בזוז, שחור וריק.
משקלו של שרוליק היה 36 ק"ג וחי. כתבה: רחל מוזס
|