כשהשעון המעורר מצלצל לקראת האימון האחרון, אני מתעוררת בקושי. זה היה לילה ארוך ומתיש במיוחד ובנוסף לכל זה הצלחתי לכוון את השעון לארבע לפנות בוקר, במקום לחמש. אני צונחת לעוד שעת שינה, וכשאני נכנסת לאוטו של דלית, אחרי בננה והליכה של כל הדרך לקצה המושב, היא מיד שואלת- התעוררת עכשיו? ועונה- רואים. אבל לא היה שום סיכוי בעולם שאני אחמיץ את האימון הזה. למעשה, בכל תקופת האימונים הקצרה והאינטנסיבית שעברנו- לא החמצתי אימון אחד.

אימון אינטרוואלים. הפארק, כמו שכבר התרגלנו לראות אותו בשעות שמיד אחרי הזריחה, מלא במתאמנים- קבוצות האופניים שנראים כמו קשת שזזה במהירות, מבוגרים שצועדים באיטיות, רצות בלבוש מינימלי, בחורים בטייץ. אחרי כמה סבבי ריצה, אני מגיעה לדלית והיא אומרת- עוד הלוך-חזור וזהו. הפעם היא מתכוונת לזה באמת- זהו זה, זה באמת נגמר, אבל באימון הנוכחי החיוך מסרב לעזוב את הפנים.

מאפס לעשר בחודש וחצי, משימה בלתי אפשרית שהפכה למציאות- אל תאמינו לאף אחד שאומר לכם שאי אפשר.

האימון מסתיים ואנחנו מצטופפים סביב עמוד חשמל ירוק. ילדת היומולדת לילך  שולפת שתי חפיסות שוקולד משובח ואפילו דלית טועמת. אלעד חושף גם הוא שישה לבבות משוקולד. כמובן שדאגנו גם למתנה, למאמנת הכי שווה בישראל (ואם הייתי צריכה להמר על זה- גם בעולם כולו). 2 ברכות עם הרבה מילים חמות, וזה באמת הסוף. 
 

זה עצוב, אני אומרת לדלית רגע לפני שאנחנו נכנסות למכוניות נפרדות, והיא אומרת- זה לא נגמר.

(בשבוע הבא אני מצטרפת לקבוצת הטריאתלון של דלית שיף, perfect balance. בנתיים רק ריצה, ובהמשך אולי גם שחיה ואופנים. תחזיקו לי אצבעות).