במאהל הקמפינג בפסטיבל אדמה, בשכנות צמודה לאוהלים שלנו הוקמה שכונה של חסידי חב"ד אשר השתלבו ביחד עם כולנו באווירת הפסטיבל ואפשרו למי שבחר בכך לקבל את השבת לפי ההלכה היהודית. הגם שמבחינה הלכתית דתית אני אפיקורס גמור, הרי שמבחינה אישית אני מרגיש כי האמונה שבליבי לקיומו של אלוהים ולחלקו בפלא הבריאה אינה נופלת מזו של אדם דתי המקפיד על תרי"ג מצוות. לכן, הרגשתי בנוח לשוחח עם השכנים בשכונת האוהלים ... הגם שלבשו בגדים 'מוזרים', ושמרו על כללי מיוחדים שאיני מכיר.

בשיחות גילינו כי גם לפי עקרונות ההלכה וכללי הדת ישנה חשיבות עצומה ליצירת סוויץ' לשילוב המאוזן בין 2 המימדים. נשמה וגוף, כלי ואור (לפי תורת הקבלה), אהבה ויראה ..., כולם ביטויים למימדים שונים המרכיבים אותנו, והסכמתי עם החבדניקים שאין טעם להתווכח על עדיפות צד כזה או אחר (דמיון לעומת היגיון, הגשמה לעומת הישרדות), אלא להתמקד ביצירת איזון הרמוני ומותאם בין המימדים.

אחר כך, הגיע לידי חוברת קטנה - 'הנפש השנית' - מהות הנפש על פי ספר התניא (הוצאה לאור - אסנט צפת), אשר סיקרנה אותי מאד. אחרי מספר עמודי מבוא קצרים בעמ' 6 נכתב כך (במספר מקומות הרשיתי לעצמי להוסיף הערה מודגשת המסבירה את האופן בו אני הבנתי את הדברים):

"שתי נפשות
הרב חיים ויטאל ז"ל (גדול תלמידיו של האר"י הקדוש ומגדולי המקובלים במאה ה- 16) כתב שלכל יהודי, ישנם שתי נשמות, וכמו שנאמר בפסוק: 'ונשמות (לשון רבים) אני עשיתי'.
הנחת יסוד זו (שלכל יהודי ישנן שתי נפשות), היא תפיסה חדשה ואף מהפכנית ביחס למה שמקובל לחשוב.
מקובל להתייחס לאדם - כאדם אחד בעל נפש אחת, שלפעמים גורמת לאדם התנהגות שלילית ולפעמים גורמת לו להתנהגות חיובית, וביד האדם הבחירה כיצד לנהוג. תפיסת החסידות היא לעומת זאת שהאדם כולל בתוכו שתי נפשות. האדם נחלק לשתי מהויות שונות ומנוגדות, ששתיהן הן בעצם הוא עצמו. 'הנפש הבהמית' היא ה'אני' הגלוי (המהות הגלויה) שלו, ואילו הנפש האלוקית - היא ה'אני' הפנימי והעצמי. כמובן ששינוי זה בתפיסה יש לו השלכות רבות לכל אורך הדרך בנוגע לחינוך האדם את עצמו ועוד.
'קליפה' ו'סטרא אחרא'
בכדי להבין את עניינם של שתי הנפשות, עלינו להקדים מה הן ההגדרות המוחלטות של טוב או רע. כולם יסכימו שלגנוב ולשדוד זה רע, ולעזור לזקן ולכבד את ההורים זה טוב, אך מה היא ההגדרה הברורה מהו טוב ומהו רע? והיכן מקומם של כל אותם דברים 'סתמיים' כאכילה, שתייה, שינה וכו'? האם הם טוב או רע?
התשובה היא שהמושגים טוב ורע הם מושגים יחסיים. לדוגמא: עבור הצומח, טוב לו כאשר מסופקים לו הצרכים הדרושים למחייתו - אדמה, מים, אויר, וכדו'. אולם המצב האידאלי עבור הצומח יהיה רע עבור החי. אם יתנו לחי את כל צרכיו אך ישללו ממנו את כח התנועה ויאלץ לעמוד על מקום אחד, כמו הצומח - הרי שזהו עבורו רע. וכן, אדם בעל כישרונות שכליים גדולים שמבזבז את זמנו באכילה שתייה וכו', הרי שעבורו זה שיא הרוע, למרות שעבור החי זה טוב. היינו שהמושגים טוב ורע הינם תלויים כלפי המדובר (לפי המשמעות וההקשר של הדברים).
עבור הנשמה האלוהית שהינה חלק מהבורא האין סופי, הטוב היחיד הוא להידבק באין סוף, וכל דבר אחר יהיה נעלה ככל שיהיה הוא רע (זוהי משמעות בלתי אפשרית ליישום במציאות הפיזית של העולם). ובמילא במושגי הטוב האמיתי ישנו רק טוב אחד - הבורא. כל מה שקשור לאלוהות הוא טוב, וכל מה שאינו קשור לאלוהות הינו 'סטרא אחרא' - צד אחד. כל דבר שאינו מכריז כי 'אין עוד מלבדו' הינו שייך לצד השלילי, שכן שבעצם מהותו הינו נגד האמת המוחלטת (האמת המוחלטת = אלוהים/הבורא כישות אחת מלאה, שאינה נפרדת).
ובזה תובן ה'נקודה' של שתי הנפשות:
הנפש הראשונה, המוכרת לנו מהרגע שנולדנו, היא מצד הקליפה - כשם שהקליפה מכסה ומסתירה את הפרי (וגם מגינה ושומרת עליו), כך כוחות ההסתר של האלוהות, נקראים בשם קליפה, ומכסים על האמת האלוהית - האמת ש'הוא לבדו אין זולתו'. מאידך כשם שהקליפה תכליתה היא לשמור על הפרי ובעזרתה יצמח הפרי כראוי, כך כל הכוחות השליליים אינם אלא 'שומרים' לפרי - קיימים בשביל הקדושה ועל מנת שיהיה יתרון האור מתוך החושך. הקליפה נקראת גם בשם נוסף: סטרא אחרא - צד אחר ...
להחיות הגוף
נפש זו נקראת הנפש הבהמית. היא מתלבשת בדם האדם והתפקיד הראשון והעיקרי שלה הוא להחיות את הגוף (הישרדות הגוף). לכן נקראת נפש זו גם 'נפש החיונית', ולכן היא שייכת לצד הקליפה, משום שכנ"ל עצם העובדה שהגוף יחיה, ללא קשר הכרחי עם האלוהות, עצם עובדה זו סותרת את העובדה האמיתית שאין עוד מלבדו. ובעצם זוהי נקודת האגו, ש'אני' הוא העיקר והכל סובב סביבי, בדיוק ההיפך הגמור מ'האמת' כי הבורא לבדו ואין זולתו.
נפש זו 'מתלבשת' מלשון לבוש - כשם שהלבוש חייב להיות מתאים ללובשו, שאם לא כן לא יכול לשמש לבוש. כך פירושה של המילה 'מתלבש' שמתאים עצמו אל המלבוש, ובענייננו, הנפש מתאימה עצמה לרמתו ומדרגתו של הגוף כדי להחיותו (כוח החיים הינו סוג של איזון בין הנפש לגוף).
והיא מתלבשת בדם האדם, משום שסוף סוף הנפש רוחנית היא והגוף גשמי, וכדי שיתחברו יש צורך שהחלק התחתון ביותר של הנפש יתלבש בחלק העליון ביותר של הגוף, או בלשון החסידות, שהגשמיות שברוחניות תתלבש ברוחניות שבגשמיות (לעשות סוויץ' - קישורית) ..."

מתברר שעוד לפני ימיו של המקובל חיים ויטאל ז"ל (קישורית), אשר הדגיש את מורכבות האדם משני מימדים, הסביר הרמב"ם (קישורית) כי על מנת שנוכל לקלוט את השפע האלוהי עלינו להשתמש גם בכוח השכלי (המדבר - מוח שמאל), וגם בכוח המדמה (דמיון - מוח ימין).
דר' נתן אופיר (קישורית), מסביר על פי דברי הרמב"ם מדוע היכולת האנושית לראות שפע מושפעת מתבניות ההיגיון (שהן חלק מ'הכוח המדבר' שבמוח שמאל). משמע, מה שאנו מגדירים כבלתי אפשרי מבחינת ההיגיון האישי שלנו אינו מסוגל להתממש כשפע גשמי במציאות היום יום ... ובכלל לא יעזור כמה שנדמיין את אותו שפע!!!

"...ואז אם יש איזון, הרבה מאד מהמקורות שלנו מדברים על האיזון הזה, בין היכולת השכלית לבין היכולת האינטואיטיבית... אז אנו לא בעד לפתח רק את הדמיון, ורק לשורר ולהיות מלאי חלומות. אנו רוצים גם הכוונה שכלית .... במערב אנו מפתחים מאד את הכוונה השכלית ולכן קשה לנו לעשות מדיטציה כמו שצריך ... אנחנו ישר קופצים למימד של בקרה שכלית (נעילת ההישרדות בערוצי ההגיון): איך אני חושב? למה אני חושב ככה? האם זה נכון? האם זו אמת? ... וזה קצת בעיה. אבל, ברגע שנשתחרר מהחשיבה השכלתנית (ההישרדותית), נוכל לפתוח את עצמנו לדמיון ... (להגשמה)" - סרטון הסבר של הרב אופיר על האופן המומלץ על ידי הרמב"ם לקליטת נבואה (תקשור) - קישורית.

ככה יצא לי ... לאחר כמה עשרות שנים של חיים, ובעקבות סוף שבוע אחד של פסטיבל, אני מסיים פוסט זה בתחושה כי למעשה אין כל חדש תחת השמש ...

כנראה לאורך הדורות כל אחד ניסה להסביר במילותיו ולפי עולם המושגים שלו, שצריך לעשות סוויץ' וליצור איזון בין הישרדות הגוף להגשמת הנפש. איזון הרמוני שלא יעניק משקל יתר לצד ההישרדות הכוח והמלחמה, ולא יעדיף יתר על המידה את צד ההגשמה, הדמיון והיצירה.

אז בהצלחה גדולה לכולנו.

עפר