פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
זיק חרון
| הבקרים שבהם השעון המעורר באמת העיר אותם היו היוצא מהכלל. בדרך כלל התינוק היה מחליט שדי רבע שעה או חצי שעה לפני הצלצול. הבוקר הזה השעון צלצל והבית היה שקט לגמרי. יאיר הפסיק את הצפצוף ואחר כך פקח ושפשף עיניים בעייפות גדולה. חתיכת לילה הוא עשה להם, הבנדיט. השקט קצת מטריד אותו והוא קם לראות את הבן שלו; אחד עשר חודשים ועוד שבועיים. בכור לאביו ולאימו, דרדק מחמדים שובב ומטריף דעת. כשהגיע לחדר ראה אותו עומד, מחזיק באנכי הלול ומתפעל. ה"ההההה" וה"הווווווווו" החרישיים של התינוק מתחלפים ב"אבדבדבדבדב?" קולני יותר כשהוא רואה את האיש הגדול בדלת. עכשיו האיש הגדול מחלץ את האיש הקטן מהלול ומחבק אותו חיבוק גדול של בוקר, וגלעד מצביע על משהו, ואחר כך על עוד משהו, וליבו של אביו נמס בו והוא עוקב אחר האצבע הזעירה כאילו פלאי עולם. אחר כך קצב הדברים נעשה קצת יותר קדחתני, כדרכם של בקרים ששניים יוצאים בהם לעבודה ולוקחים ילד לגן. הוא מעיר את אהבת חייו בליטוף ונשיקה. חמש שנים והיא רק נעשית יקרה יותר לליבו, וחיונית יותר. הילה קמה שלוש פעמים לגלעד הלילה וגם היא גמורה מעייפות ושוכחת מזה כשהיא רואה את הבנדיט. חיוך שחרית של תינוק יש בו סגולה להפיג עייפות. להחליף, להלביש, מקלחת, להתלבש, קפה - הם כבר מיומנים בזה. בשבע וחצי הילד כבר בגן והם בדרכם אל תחנת הרכבת. בכניסה לרציפים הם נפרדים בנשיקה: הילה לצפון, יאיר לדרום. הוא מזכיר לה שצריך ללכת לבנק והיא אומרת לו שלא ייקח את זה קשה אם הם לא נותנים לו את התפקיד. הוא טוב וזה יבוא. היא אוהבת אותו. הוא משוגע עליה. יש לו עשר דקות להרוג לפני שהרכבת שלו תגיע והוא מתמתח ולוקח שאיפה עמוקה. עוד לא החום הגדול. היה מת לרוץ עכשיו, רץ מעולה בזמנו. אין כל כך זמן לכושר עכשיו; כמה דקות של שקט לפני שהבלגן של היום מתחיל זה גם משהו. עיתון חינם מונח על סטנד אדום ליד מכונת המשקאות המיושנת והוא לוקח אותו ביד כשצפירה משונה נשמעת. רכבת ישנה מאוד מתקרבת אל התחנה. ישנה מידי להרמת הגבה הכללית שאוחזת בממתינים, שמתחלפת במצחים מתקמטים והולכים ככל שהרכבת מתקרבת. את הקצה הסופי שלה אין רואים. אין קטרים כאלה ברכבת ישראל: העשן שחור, הצפירות מעולם אחר. אחרי דקה או שתיים הקטר מגיע אל התחנה. הרכבת לא עוצרת. קרונות עץ? חרכים לאוורור? בתוך הרכבת פרצופים, פרצופים, פרצופים. על הרציף גם כן. אלה מביטים באלה. פרצופים בבלויים. כותנות פסים? קרון ועוד קרון, אפשר לשמוע. ילד בכינור מלווה ילדה בפסנתר מריבה משפחתית שניים מתגפפים בחיישנות של בני נעורים תשעה יושבים ומחכים לעשירי שישלים מניין מרצה מדבר בפני סטודנטים קבוצת כדורגל משחקת ברית מילה בני בית נאספים סביב זקנה על ערש דווי פרצופים בבלויים. שעה ארוכה, קרון ועוד קרון, כל אחד מיוחד לעצמו. כולם דוממים, לכולם חרך נשימה לבהמות, מסורג. בקצה הקרון האחרון יאיר רואה אישה מחזיקה תינוק. אישה שהיה מזהה אלמלא דבר מה בתוך הקרון משך את תשומת ליבה והיא מסיבה את פניה ועוטה את אפילת הקרון כמו הינומה של חורבן. בידיה של האישה שאת צווארה וכתפה יאיר אינו מזהה ישנו תינוק - אחד עשר חודשים ויומיים, גלעד? הרכבת ממשיכה במסעה ועוברת אותו ומתרחקת. על הרציפים הכל אותו דבר: קור לא סוגר כמו מלכודת דובים סביב קרסוליים ושמי אב חפו מעב בשקט הזוהר של הקיץ הישראלי. בידיים רועדות יאיר שולף את הנייד שלו מהכיס, כשכבר לא רואים את הרכבת. על שומר המסך שלו תינוק - שיער חיטה ועיניים כמו הים בסתיו, בידיים כפופות מעט במרפק ומושטות מעט לפנים מתוך הילוך מדורדס של פעוטות. גלעד מחייך - אין לדעת מה מצחיק בנאדם בן פחות משנה - זה יכול להיות כל דבר. הוא לובש מכנסיים כחולים ונעליים חומות שהילה קנתה לו, וחולצה עם הדפס של סופרמן. מרחוק נשמעה צפירה משונה אחרונה, וחדלה. |
תגובות (43)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מצויין!
תנועת הרכבות כמו תנועת הדם בעורקינו היהודיים
מגשרת על הזמן שחלף/ לא חלף מאז ועד היום
הנושא הזה באמת מעורר צמרמורת ועווית וכאב נורא ומה לא.
תודה רייץ'.
יוגיותוש....
תודה.
כתבת מהמקום הכי רגיש שיש
מצמרר, כואב וכל מה שאמרו לפני. הכל נכון
כתיבה מצוינת בעייני.
וואו, איך שאתה כותב....
כולי צמרמורת!
נגמרו לי הכוכבים..לעזאזל!!
נטע, תודה על התגובה הכנה והנרגשת.כנראה שאין דרך אחרת להתמודד עם הדברים האלה.
וואו, יש לי צמרמורת בכל הגוף...
ופתאום גם קפצה לי סצנה מהסרט "מטאליק בלוז".
וואו...
(כוכב)
מנסה להפנים -
תודה, תודה מירבי.
אלוני.
בורכת בכשרון וביכולת לגעת
עמוק באמצעות המילים.
מאמינה שאתה כבר יודע.
תודה אורקה.
יודעת שכבר הגיבו כך..אך זה מה שקורה לי גם.
מחפשת מילים ולא מוצאת...
(:
ואף מילה על השמות בסיפור, או על מה שגלעד לובש. או על איך עוד אפשר לקרוא גלעד.
[עושה מה שאני לא עושה בד"כ כי זה הנושא הזה, וכי מדובר באמת בקטע קצר ודחוס מאוד שאפשר די בקלות לפספס].
פֶני בשביל ביקור קצר אצלך בתוך המוח, רק בשביל לחוות את זה ממקור ראשון לרגע
כן -
וגם זיק של חרון אף תנ"כי, וגם זיקחרון זיקחרון זיקחרון, כמו צליל הרכבת על המסילה, וגם שביב מהחרון של אז, וגם צירוף לא טבעי של מילים, כמו הזוועה הלא טבעית... יש כל מיני סיבות לשם המוזר הזה. .
עשית לי צמרמורת.
ודווקא חם היום.
לא חלי
אנה
אז יכול להיות שממש הצליח לי. מה נעשה עם הזוועה העכשווית? אין מקום לברוח אליו ממנה.
גם לך יש גלעד? גלעד הוא אחיין בשבילי, ולא אכביר מילים על כמה אני אוהב אותו. מצד שני זה עובד יופי כבחירת שם כי יש יותר מדרך אחר לקרוא "גלעד".
תודה לך, עינת.
רע מכדי להיות אמיתי - - - -
תודה.
that's a huge compliment, Anna. thanx and i would sure love to have you as a reader on a regular, mother-tongue basis.
קשה להכלה, באמת. תודה מיכלי.תודה נסיכה.
כן אבל לפעמים אנחנו חייבים - -להם.
תודה חלי.סיפור חזק מאוד, ומצמרר פיזית, אמיתי לגמרי.
הצלחת לעשות את החיבור שהופך את הזוועה לאמיתית, לעכשווית, וזה תופס אותך בהתגנבות - לפני שמספיקים להתגונן זה כבר בפנים.
קראתי אותך וחשבתי על הגלעד שלי
אין ספק שככל שקשורים לאהובינו
מצליחים להזדהות עם כאבם של אחרים.
לפחות כך זה אצלי,
תודה אלון
כשקראתי את החלק הראשון חשבתי לעצמי שאכתוב בתגובה:
it's too good to be true....
איך שאתה כותב.....
(I can appreciate it even with a translator -- well, one day, hopefully, fully (with Hebrew
סיפור קשה להכלה.
תמר אמרה הכל.
אין לי מילה להוסיף על מה שאמרת כאן, תמר. אפילו בתור דוד, בסך הכל דוד, אני נחרד למחשבה שמשהו עלול לקרות. בכלל, מליון וחצי ילדים. ולכולם היו משפחות. מעבר ליכולת אנוש להבין.
כן. ייקח כמה מאות טובות להתאושש מהזוועה הזאת.
ככה זה, מהרגע שיש לך ילדים בעצמך, יום השואה, הופך ליום הרחם המתהפכת. כי כשאין ילדים אז אתה מנסה לשים את עצמך בסיטואציות שמרצדות בסרטים שחור לבן על המסכים, אתה שם את עצמך, את ההורים שלך (מדמיין פרידה בקריעה באמצע הלילה, מאמא, מאבא, מהאחים שלך, אולי מסבא וסבתא, עד לאן שהמחשבות מרשות לעצמך, לקחת אותך)
ואז כשיש ילדים, הכל נראה אחרת, הזוועה, שורפת מתחת לעור, חותכת בנשמה, אתה חושב, איך הם הסתדרו ברכבת עם התינוקות, בלי מים, בלי חיתולים,עם שדיים מעולפים מרעב ואח"כ, איך הם הסתדרו עם הבכי והעייפות של הילדים, (הרי אמרו שהם חיכו שעות על הרציף, לפעמים אסור היה לשבת) והרעב של הילדים ואיך הסתדרו בלי הצעצוע האהוב שהילדים נאלצו להשאיר במיטה שלהם ואיך הסתדרו עם להוציא ילדים באמצע הלילה, באמצע החורף, נגיד עם שפעת, חום גבוה, כשהקלגסים צורחים, יהודים החוצה, בחדר המדרגות ואיך ואיך, ואיך אימהות אולצו להשאיר תינוקות עד גיל שנתיים על הרציף של העיר ליון, והוכרחו לעלות על הרכבת, משאירות את התינוקות על רצפת הרציף נתונים לחסדי (אם אפשר לקרוא לזה ככה), הנאצים ואח"כ, איך אמא אולצה להיפרד מילדיה או ללכת איתם, להתפשט ולהיירות מעל בור (לעמוד מלפנים או מאחור?) ואיך הילד הגדול שלי היה "מסתדר" (מאיזה גיל, מכתה ד'?, או אולי פחות, כי הילד שלי גדל עצמאי ובעל תושיה?) ואיך היינו יכולים ללכת שעות בצעדות אין קץ עם הילדים בשלג? וכמובן, איך הייתי יכולה להמשיך אם היו קורעים את בעלי מעלי, ואני, אני הייתי מסתדרת?
ואין לזה סוף, פשוט אין לזה סוף, בדיוק כמו שאין סוף לרעיונות השטניים של הנאצים ואלו ששיתפו אתם פעולה.
תסתכלו עליהם ותראו אותנו - זה המשפט שהכי התאים לי עכשיו.
מעבר לאובדן והזיכרון, זה רודף וימשיך לרדוף אותנו כי אנחנו חלק מהם והם חלק מאיתנו.
*
לגמרי
סיוט לחשוב על זה, על עצמינו במקומם...
אימאל'ה איזה טוויסט!
אלון, כתבת להפליא.
הנה יצאה לך התגובה הכי שווה שיש. תודה ענבר.
גרוע מזה, מציאות.
אני יושבת כבר כמה דקות ומנסה להגיב
לא יוצאות לי מילים...