זה היה בוקר עמוס. מלא. גדוש. גדוש מילים. עמוס רגשות. מלא כאב. דווקא הבוקר לא היינו צריכים מילים. לראשונה בחיי הרגשתי שמילים יוצאות ממני בלי שליטה מכאיבות, פוגעות, מבזות, משפילות. אותך. אותי. אותנו.
החיים במודעות הם לא תמיד קלים אני משחיזה מילים וזורקת לאוויר ויודעת שאני לא מדברת אלייך ויודעת שאתה שומע ויודעת שאתה מקשיב לי ויודעת שאתחרט נורא ויודעת שמי שהמילים מכוונות אליו מזמן לא שומע ויודעת שהן מכוונות גם אלי...כל כך אליי שזה כאב. נורא. ובכל זאת - לא יכולתי לעצור.
תמיד פחדתי מהים לפעמים הוא מטעה...נראה שליו ושקט לפעמים הוא סוער, סוחף לפעמים אתה פשוט יכול לטבוע בו. ולא לשים לב - בכלל.
עכשיו המים שקטים שוב עכשיו יש לי המון עבודה עם עצמי עכשיו רע לי כל כך ועם זאת טוב לי כל כך.
אמרת שהמילים כאבו. אני לא. אמרת שהמילים נעלמו. אני נשארתי. אין לך מושג כמה צדקת. כמה זה טוב היה. לדעת שהבנת. שאתה מבין. שאתה אתה שאני אני שיש מאחורינו חיים שלמים.....ולא תמיד היה שם נעים ומה יש מקדימה? לא יודעת.
היום נזרקתי אחורנית כל כך ראיתי שאני פועלת מאותו מקום - של אבא שאהב בתנאים שלו. של אהוב שפגע ועזב של אותו מקום של פעם...פגוע... הייתי כל כך מבוהלת ובסכ"ה אמרת - את מה שאני לא הצלחתי. מה נבהלתי כל כך, מה??
אתה יקר לי. אתה יודע. אני פה. אתה פה. ושם. ובי. אוהבת. אני. |